לבוש מרדכי בבא מציעא מב

אף שאסור לחטוף, ומה שכתב הרמב"ם ואם תכפור תשבע מיירי שהיתה החטיפה בעדים, הקשה ע"ז הסמ"ע בעצמו א"כ דהיתה החטיפה בעדים, פשיטא ומאי קמ"ל הרמב"ם ואם שחטף בלא עדים אמאי אין נאמן. נהי שאסור לחטוף אף עפ"כ הא יש לו מגו. כמו בכלים שעושים בהן אוכל נפש

אכן לדברינו יתיישבו הדברים בפשטות, דהנה הט"ז (בחו"מ סי' צ"ז) ביאר לדברי הרמב"ם דיש חילוק בין כלי אוכל נפש שאסור לחבול ובין בגד אלמנה שאסור לחבול דבבגד אלמנה מחייב להשיב תכף, אף שלא בשעת מלאכה אבל בכלים שעושין אוכל נפש בזה אין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אין צריך להחזירו וביאר שם, דעשה דהשב תשיב באלמנה זהו גוף האיסור. והנה אמרינן בתמורה אף דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני במשכון גלי קרא דמהני מדאמר קרא השב תשיב, דקרא מיירי אף בעשה איסור שחטף שלא כדין, והנה אמרינן דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מניין, והנה האי קרא לא נאמר אלא היכא דצריך להחזיר בשעת מלאכה וליטלו אח"כ אבל היכא דמחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, הרי אדרבה אמרה תורה דלא מהני נטילתו ומחויב לתקן נטילתו בזה שישיב ולא יקח כלל, לפ"ז באלמנה אם חבל בגד אלמנה לא קנה במשכון כלום, שהרי הוא מחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה

אבל בחבל כלים שעושין בהן אוכל נפש הועילה נטילתו, אף שבאיסור, דשלא בשעת מלאכה אין צריך להחזיר ואף מה שחייבתו התורה להחזיר בשעת מלאכה, קראתו התורה צדקה דזה מוכיח דקונה המשכון

מעתה מיושב בפשטות קושית הסמ"ע, אמאי כתב הרמב"ם בחבל בגד אלמנה דמחויב להחזיר לה, ואם תכפור תשבע דמשמע דאין לו נאמנות אף שיש לו מגו כיון שאסור לחטוף, והרי בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפ"כ היכא שעבר וחטף נאמן במגו, אכן לדברינו יתישב כיון דמגו מממון לממון לא אמרינן א"כ אעפ"י שעל החפץ שחטף יש לו מגו אעפי"כ אין מהימן לומר כך וכך מגיע לי, משום דאין מועיל מגו של החפץ על החוב והא דנאמן בהוחזק המשכון בידו לומר כך הלויתיך על המשכון במגו דלהד"מ, היינו משום דבע"ח קונה משכון לגבות ממנו החוב, א"כ בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ נאמן במגו, שהרי אף שאסור לחטוף אעפי"כ אמרה התורה דאי עביד מהני ואין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה, מדין צדקה, וקנה המשכון א"כ לא הוי מגו מממון לממון שהרי המגו על הכלי בעצמו, שיש לו קנין לגבות מזה הכלי שעושין בהן אוכל נפש, ונאמן במגו שהי' אומר הכלי שלי הוא אבל בבגד אלמנה דשם החטיפה לא מהני וא"כ אף לפי דבריו שאומר שמגיע לו אין לו קנין כלל בבגד לגבות החוב. דלא קנה המשכון כלל ומחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, א"כ נצטרך להאמינו על החוב שכך וכך מגיע, במגו שהי' אומר על בגד של האלמנה שלי הוא, וזה הוי מגו מממון לממון, כיון דלא קנה המשכון ומגו מממון לממון לא אמרינן

ולפ"ז יתיישב הקושיא, כיון דלא אמרינן מגו מממון לממון א"כ איך אמרינן בעיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן במגו דלהד"ם הא הוי מגו מממון לממון, דהנה לכאורה קשה מאי אמר גבי מעשה דארים סכינתי' (פי' נטל סדינו של חברו) ואמר דאית לי' הלואה ביד חברו, ופסק שמואל דמחויב להחזיר הסדין (אף שהי' לו מגו) ופירש בירושלמי דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דס"ל נאמן המלוה לטעון עד כדי דמיהן, דר' יוחנן מיירי בהוחזק המשכון בידו ומעשה דשמואל לא הוחזק המשכון בידו: והוי מגו מממון לממון (כמו שבאר המרדכי) וקשה כיון דהיכא דהוחזק המשכון בידו נאמן לטעון עד כדי משכונו, הרי דס"ל בע"ח קונה משכון ומשו"ה לא הוי האי מגו מממון לממון, רק באותו ממון עצמו, היינו דהנאמנות על עצם המשכון, א"כ אף אם לא הוחזק למשכון בידו, והוא בעצמו נטלו בתורת משכון עד דיהיב לי' ג"כ יהא נאמן במגו, דהרי עיקר דין דבע"ח קונה ילפינן מקרא דולך תהי' צדקה, דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ואדרבה בגמ' דילן רוצה לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו קונה ולא בשעת הלואתו, דבשעת הלואתו אין קונה ב"ח את המשכון, רק דאנן פסקינן דאף בשעת הלואתו קונה (ובמקום אחר בארנו זה בארוכה) אבל זה בודאי דעדיף לומר דקונה המשכון שלא בשעת הלואתו מבשעת הלואתו, וא"כ קשה למאן דסבר היכא דהוחזק המשכון בידו דשם מיירי מתניתין בשעת הלואתו (דהרי אמרינן סלע הלויתני עליו דזה הוא משכנו בשעת הלואתו) וכיון דבשעת הלואתו קונה מכ"ש שלא בשעת הלואתו וא"כ האי גברא דנטל במשכון עד שישיב לו מה דאית לי' גבי', הרי קנה את המשכון בחטיפתו. אף שעבר על לאו דלא תבא, כדין דבע"ח שקונה משכון שלא בשעת הלואה, וא"כ הא לא הוי מגו מממון לממון רק על עצם הסדין דלפי דבורא דידי' יש לו קנין בהסדין לגבותו ממנו, ומאי מחלק בין הוחזק המשכון ללא הוחזק. אף שלא הוחזק קונה בנטילתו וכיון דקונה, לא מקרי המגו מממון לממון, רק על אותו ממון

וע"כ צ"ל דהירושלמי סובר כדעת ר"י הלוי שהובא בר"ן פרק שבועת הדיינין, דאין בע"ח קונה משכון, אלא או בשעת הלואה דקני לי' מעותיו, או שלא בשעת הלואתו דקני לי' בגוביינא דבי דינאי אבל שלא בגוביינא דבי דינא אין קונה במשיכה למשכון, שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא, כדאמרינן בקדושין מנה אין כאן משכון אין כאן (עיין שם בר"ן שבאר דבריו כן). אף דאנן לא קי"ל כותי' דר"י הלוי, נראה לי דתליא בהא דאמרינן בנדרים דף מ"ח אי מועיל קני ע"מ להקנות, דפומבדיתאי אמרי קני ע"מ להקנות לא קני, דסבירא להו דקנין אינו מועיל, אלא אם קונה את גוף הדבר, אבל למשוך לקנות רק קנין בעלמא לאיזה דבר אין מועיל, אבל רב נחמן סבר מועיל קני ע"מ להקנות, דמועיל קנינים אף שאין קונה את גוף הדבר, (ועיין בקצוה"ח סי' ע"ב) ולפ"ז ניחא, דהירושלמי יסבור כפומבדיתא דקני ע"מ להקנות לא קני, דקנין אין מועיל אלא אם קונה גוף החפץ, ומשו"ה הא דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה הוא דוקא בגוביינא דבי דינא, אבל מה שתופס בעצמו, דזה הוי משיכה בעלמא, בלא כח ב"ד אין קונה את המשכון, כיון דלא הוי קנין לקנות גוף החפץ, רק קנין לגוביינא בעלמא לזה אין מועיל משיכה, וכיון דתפיסתו לא הועיל לקנות, משו"ה אף שיש לו מגו מחויב הוא להחזיר, שהרי מגו שלו רק על הבגד, אבל להאמינו שמגיע לו חוב על זה אין לו מגו, והוי מגו מממון לממון. משו"ה סבר הירושלמי דהיכא דלא הוחזק המשכון בידו מחויב להחזיר, אבל גמ' דילן סברה כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קני, דשייך קנינים בעלמא אף היכא שלא קנה גוף הדבר, ומשו"ה סבירא לן דמשכנו שלא בשעת הלואתו קונה אף שלא בגוביינא דבי דינא, היכא שנתן מעצמו, וכן היכא שתפס מעצמו, אמרינן בזה אי עביד מהני אף שאסור לחטוף. משו"ה אמרינן גבי עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן, ולא קשה הא מגו מממון לממון לא אמרינן, דלפי מאי דסבר גמ' דילן דאם חטף הועיל תפיסתו, נמצא לפי טענת החוטף שאומר שהעיזי אכלו חושלי עד כדי דמיהן, הרי לפי דבריו קנה