לבוש מרדכי בבא מציעא מא

מה שמואל כדייני דנהרדעי (פירוש דהרי הכא הי' לו מיגו, אטו יסבור שמואל כדייני דנהרדעי ולא כר' יוחנן) אמר תמן הוחזק המשכון בידו (פירוש ר' יוחנן מיירי שהוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון) אלמא יש חילוק בין בא לידו בתורת משכון להיכא דלא בא לידו בתורת משכון ומצאתי בשם ראב"י דהנהו וכו' שאני התם דעיזי דאכלי חושלי דהא גופן פטמן מחושלי והוי העיזי כמו החושלי עכ"ל המרדכי

וכמובן תירוץ המרדכי, דכיון דאכלו החושלי הוי כמו אותו ממון. תמוה מאד. דהרי קי"ל שן לאו מגופו גובה ואם קדמו בע"ח והגביהו בודאי דאין יכול לגבות הניזק מהם, ואמאי לא נימא כיון דאכלו הוי גופא דהפירות, אלא ודאי מה שאכלו הוי רק חיוב על הבעלים מעלי' וא"כ הדרא קושי' לדוכתי', הא הוי מגו מממון לממון, ואיך נאמן לטעון עד כדי דמיהן

והנה הש"ך בסי' ק"נ סק"ד הקשה על דברי הטור בשם רבינו יונה דמשו"ה לא בא רבה בר שרשום לטעון חוב יש לי עליו, והי' נאמן במגו שהי' אומר שהקרקע שלו משום דבקרקע אף שאכל שלש שנים לא שייך תפיסה כמו במטלטלים, דנאמן לטעון עד כדי דמיהם במגו דלקוח, דכיון דמודה בקרקע דלא לקח הרי היא עומדת בחזקת הבעלים אנא שיש לי' מגו ומגו כזה לא אמרינן. והקשה על זה הש"ך ז"ל ולא נהירא נחלק בין קרקע למטלטלים, דכך לי קרקע שהחזיק בה ג' שנים כמו מטלטלין, וא"כ כיון דקי"ל בסי' ע"ב ושאר דוכתי טובי דבמטלטלים מהני תפיסה לטעון חוב יש לי עליו ממקום אחר ונאמן בשבועה עד כדי דמיהן הוא הדין בקרקע. ונ"נ לפע"ד דהר' ר' יונה ס"ל גם במטלטלין כן וס"ל כמ"ש בעל המאור ריש ב"מ, וקצת גאונים שהביא המרדכי והגהת מרדכי ריש ב"מ דאף במטלטלים לא יוכל לתפוס משום דהוי מגו מממון לממון, וז"ל הגהת מדרכי ריש ב"מ מצאתי בתשובת ר"ת דלא אמרינן מגו מממון לממון כו' (בכאן מביא הש"ך לשון המרדכי והגהות שהבאנו לעיל) הרי להדיא דפוסקים אלו לא מחלקים בין קרקע למטלטלין, וס"ל דגם במטלטלין הדין כן, מטעם דלא אמרינן מגו מממון לממון, וגם מוכח מהגהת מרדכי דאין סברא לחלק בין קרקע למטלטלין דאל"כ מאי ראי' מייתי מרבה בר שרשום דילמא שאני קרקע אלא ודאי דכך לי קרקע שהחזיק ג' שנים כמו מטלטלין וא"כ למאי דקי"ל דיכול לתפוס מטלטלי תחת חוב אחר ה"ה בקרקע שהחזיק ג' שנים עכ"ל הש"ך ועיין שם עוד שהאריך. וכן הביא בסי' פ"ג דלא קי"ל כהגהת מרדכי דס"ל לא אמרינן מגו מממון לממון אחר שהרי קי"ל בכל דוכתי דיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיהן

ונראה ני נתרץ כל הקושיות בע"ה, דהנה לכאורה קשה על דייני דנהרדעי דס"ל בירושלמי שהביא המרדכי, אף שהי' לו מיגו לטעון להד"מ ואומר שהלוה על המשכון שני דינרין ושוה שני דינרין והוא אומר שלא לוה אלא דינר אחד, ופסקו דייני דנהרדעי דישיב המשכון, כיון שהודה, אף שיש לו מיגו. איך יפרנסו דייני דנהרדעי ברייתא דשבועות (דף מ') הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראי'. הרי דברייתא מפורשת סברה כיון דיש להאומן מגו דלקוחה או להד"מ על הבגד, נאמן לטעון חוב כזה מגיע לי עליו ואיך ס"ל דאין נאמן לומר בתרי דינרי הוא בידי במשכונתא: במגו דלהד"מ

לכן נראה לי דהנה לכאורה סברת המרדכי פשוטה, דלא אמרינן מגו מממון לממון. היינו למשל אם יש לו חפץ, והי' יכול לטעון על חפץ זה שלי הוא, ויבא ויאמר על חפץ שביד הבעלים שלי, האם נאמינן מטעם מגו שהי' יכול לומר על חפץ שהוא בידו שהוא שלו, בודאי דלא מאמינין משום מגו אלא על ממון זה שיש לו מגו, וא"כ אמאי סבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק משכון נאמן לטעון כך וכך במגו שהי' יכול לומר על המשכון שהוא שלו ואיך נאמינו בשביל זה על החוב שכך וכך מגיע סוף סוף הוי מגו מממון לממון

ועכצ"ל דהא דסבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק המשכון נאמן לטעון כך וכך מגיע במגו דלהד"מ או לקוחה בידי, הנאמנות לא על החוב דזה הוי מממון לממון, אלא דהנאמנות הוא על עצם המשכון, דהנה קי"ל בע"ח קונה משכון ופסקו הפוסקים בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו ודעת הרבה מהראשונים דהקנין אינו אלא לענין גנבה ואבדה אבל לא לענין אונסין, והקשה הש"ך בסי' ע"ב ממ"נ אם המשכון שלו, יתחייב גם באונסין, ואם אינו שלו, גם בגנבה ואבדה לא יתחייב. ונראה לי דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון הכונה שקנה קנין גוביינא בהמשכון ודמי המשכון שלו לגבות החוב מזה ולא נעשה שלו לגמרי אלא קנין גוביינא ונ"מ רק לענין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משו"ה באונסין אינו מחויב שהרי לא קנה שיהי' שלו אלא לגוביינא וגוף המשכון של הלוה אבל בגנבה ואבדה מחויב שהרי יש לו הנאה מהשמירה, שיכל לקדש אשה ולגבות החוב מזה המשכון

לפ"ז הנאמנות במשכון היכא שיש לו מיגו אין הכונה שמאמינים לו שמגיע לו חוב כזה, מטעם שיש לו מיגו על המשכון אלא הכונה שמאמינים לו על המשכון במגו שהי' אומר שהוא שלו, משו"ה כשאומר שיש לו קנין בהמשכון לגבות ממנו, ג"כ נאמן עד כדי דמיו, דמה לי אומר שיש לו קנין בגוף הדבר או קנין בו לגוביינא כך וכך דמים, משו"ה ס"ל לר' יוחנן דבהוחזק המשכון בידו נאמן, אכן דייני דנהרדעי סברי אין בע"ח קונה משכון, וא"כ לדידהו אין לו קנין כלל במשכון לגבות, וא"כ לדידהו אין הנאמנות על המשכון, שהרי אין לו כלל במשכון אף אם אמת הוא כדבריו שמגיע לו כך וכך, וא"כ נצטרך לומר שנאמינו על החוב שכך מגיע לו במגו שהי' אומר שהמשכון שלו, א"כ הוי מגו מממון לממון ומממון לממון אחר לא אמרינן

לפ"ז לא קשה מה שהקשינו כיון דדייני דנהרדעי סוברים שאף אם הוחזק המשכון בידו אין נאמן אף שיש לו מגו, איך יתרצו הברייתא, גבי אומן דאמרינן כל זמן שהטלית ביד האומן, נאמן האומן לומר שתים קצצת לי, אכן לדברינו ניחא דנהי דסברי דייני דנהרדעי דאין בע"ח קונה משכון, אכן גבי אומן נוכל לומר דהברייתא סברה דאומן קונה בשבח כלי, דאמרינן כמה שמגיע לו יש לו קנין בעצם הטלית, נמצא דאין הנאמנות על זה שאמר שתים מגיע לו, אלא הנאמנות שיש לו קנין לגוביינא בהטלית שתי סלעים, ועל הטלית יש לו מגו דלקוח. וא"כ נאמן נמי שיש לו השבח שתי סלעים לגוביינא אבל בהלואה דס"ל דאין שום קנין בהמשכון לגוביינא, דס"ל אין בע"ח קונה משכון משו"ה לדידהו אינו נאמן

בזה יש ליישב קושית הסמ"ע בחו"מ (סי' צ"ז ס"ק כ"ט) על דברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות מלוה הל' א') דאלמנה בין שהיא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה ואפילו שליח ב"ד ואם עבר וחבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע. והקשה שם הסמ"ע. דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאין נאמן על טענתו במגו דלקוח כיון שאסור לחטוף, והרי גם בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפי"כ אמרינן דנאמן לטעון יש לי עליהן עד כדי דמיהן כדאמרינן בב"מ גבי סכינתא דאשכבתא, ומה שמפרש הסמ"ע דבאמת אלו חטף בלא עדים הי' נאמן במגו אף בבגד אלמנה