לבוש מרדכי בבא מציעא ד

לשים לבבם נפשם ורוחם, כל מחשבותיהם להמלחמה, חייהם בסכנה טרודים המה בעבודה קשה, ואיך אפשר לדרוש, כי יפנו לכם ללמוד תורה, ולא עוד אלא דוקא בעיון בעומקה מה מדבר אדוני. האפשר לדרוש זאת עתה, ובפרט בשעה שאנו עוסקים במצוה רבה וגדולה הלזו, לכבוש את הארץ, בפני עם ישראל, להושיבם במקומותיהם, המלחמת חובה הזאת, בעד העם והארץ, האפשר לדרוש, מאנשים כאלה בעת הזאת, שישבו ללמוד, ודוקא בעיון היתכן לעשות זאת, ע"ז ענהו שר צבא ה', היודע את אשר טוב לישראל, ואת הדרוש לישראל היודע מה למעלה ההנהגה שמתנהג ה' עם ישראל של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, שלוף הגשמיות, מעל גוף ישראל אין עם ישראל, כשאר העמים, שהם אינם קודש, ואדמתם אינה קדושה, להם הברכה על חרבך תחי'. עליהם לבטוח על חרבם וקשתם עליהם העיקר בעת מלחמה, לשים כל לבבם. להטיב חרבם להשחיזה ולתת לה ברק להיותה חדה ומורטה, אכל לא כן ישראל העומד על אדמת קודש לא בחיל ולא בכח יגבר ישראל, אך ברכתו, היא הברכה הקול קול יעקב בזמן שקול התורה אז אין ידי אויביו מנצחים, לכבוש ולהושיב אדמת הקודש נחוץ להתחזק בתורה, ובכן דוקא בעת השכודה בעד העם והארץ קל ישראל להתחזק ללמוד בעומקה שא הלכה. מיד יהושע בהיותו בעי לן בעומקה של הלכה לשמור אח ברית ה' עם ישראל. ורק עי"ז על ידי לימוד התורה בעומקה של הלכה עשה ישראל חיל

אכן אם חלילה יש התרפות מדכרי תורה. אז חלילה הדבר קשה מכל המקראות המאורעות אמרו רז"ל במדרש תנחומא על הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק. משל למה הדבר דומה למלך שהי' לו כרם והקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נשכן אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב לימים בא בנו של המלך ופרץ את הגדר נשכו הכלב כל זמן שהי' המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הגדר אומר לו זכור אתה האיך נשכך הכלב כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל שחטאו ברפידים שנאמר חיש ה' בקרבנו אמר להם זכור את אשר עשה לך עמלק. הנה אמרו רז"ל, כי מצות זכור את אשר עשה לך עמלק עיקרה נתן לנו ה', שנזכור אנחנו את אשר עשינו אשר בשבילה בא עמלק אך בחמלת ה' על עם ישראל ובאהבתו אותם כמה הדבר, וצוה עלינו לזכור את אשר עשה עמלק כדי שנזכור אנו על ידי זה. את אשר נכשלנו. ונשים לבבינו לזה, להזהר ממכשול הגדול, ובזה יתבאר מה שאמר הכתוב ביתרו כתוב זאת זכרן בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק אפשר לבאר. כי מצינו שאמר ה' אל משה כששאל ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם, אמר לו ה' אהי' אשר אהי', ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם. ופירשו רז"ל ברכות ט' א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבור זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש"ע די' לצרה בשעתה א"ל הקב"ה לך אמור להם. אהי' שלחני אליכם, (פירוש כן הי' דעתי מקודם ורק לך אמרתי הדבר), ופירש רש"י ד"ה די' ז"ל די' לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה, ע"כ, והנה בודאי אחר כן, כשניתן התורה, ואחר כשהיו ישראל במדבר, נעים ונדים ארבעים שנה, ובטח קראו את ספר התורה, וידעו הפירוש דברי ה' אל משה, אהי' אשר אהי' עם עם ישראל בשעבוד מלכיות, ולמה הדאיב לכם אז בבשורה הנוראה הזאת, אכן צריך לומד, דאין דומה, אם הי' משה שלוח אל ישראל לאמר להם, השם אהי' אשר אהי', שזה מורה, שהשם מוכן, להיות בשעבוד מלכיות השליחות שהי' אומר להם משה, הי' עושה עליהם רושם נורא אשר הי' מדאיב לבכם, באופן מבהיל, כי דבור הבא בשליחות ה', יורד עמוק עמוק, מה שאין כן, הדבר אשר קראו בספר התורה, שהיא ידיעה, לא בשליחות, לא עשה רושם נורא כל כך, ובאהבת ה' את עם ישראל, מנע מהם הצער היותר גדול, אילו הי' נאמר זאת בשליחות ה' להם, כן הדבר במחית עמלק, הנה מצות ח' זאת לא נמלאה, שיעשו זאת ישראל, שאול חמל על אגג, ויצאו ממנו עמלקים, גם בימי מרדכי ואסתר, לא יכלו ביום אחד לאבד את זכר עמלק, והראי' שבשושן כשניתן גם למחר לעשות עוד כן, ועוד למחר נקהלו היהודים והרגו שלש מאות מצוררי היהודים, ואילו הי' גם בכל העולם לעשות כן. היו מוצאים הרבה יותר מהחמשה ושבעים אלף, אך הדת ניתן רק בשושן, ובכן נשארו עמלקים. והרי רואים אנו, שאין עדנה בעוח"ר הכסא שלם, אות הוא, כי לא נמחה עמלק. ואך ה' לבדו. הוא ימחה את זכר עמלק. בבא הקץ. וזאת אמר ה' למשה. אסור ליהושע ושים באזניו, היינו לא בגדר שליחות לכלל ישראל. כי מחית עמלק אעשה אנכי. אנכי אמחה את זכרו, אבל ישראל לא יעשו זאת, ואם היו אומרים זאת לישראל. הי' זאת להם לאבל, שלא יקיימו מצות ה', ויהיו בשביל זה, בגלות המר והנורא, אבל באהבת ה' את עם ישראל, לא חפץ להדאיב לבבם. וצוה רק לשים באזני יהושע, ואף שקראו זאת ישראל, אבל כיון שלא הי' הדבר שליחות אליהם, לא פעל כל כך על לבבם ובכן קורא הדורות מראש, הלא ידע כי המצוה הזאת לא תתקיים, ואיך צוה השם מצוה, שלא תתקיים, ואם מצינו שצוה לאדם אחד בגדר נסיון כמו ציווי של עץ הדעת. אבל מצוה הנוהגת לדורות, שיצוה ה' בעת שהיא איננה עתידה להתקיים. ומצות מחית עמלק היא אחת מהתרי"ג מצות ואיך צוה עלי' הקב"ה בעת, שכבר אמר שלא תתקיים, אכן אחרי שהמצוה הזאת היא ציווי. בגדר העלמה, שעיקרה שנדע את אשר עשינו אנחנו שבשביל זה בא עמלק. וא"כ היא מתקיימת חסיד, ובעת זכירת מעשה עמלק. נזכור את אשר קרה לנו, בעת שפרצנו את הגדר, והנה במדרש תנחומא, אומר. שפריצת הגדר. הי' מה שאמרו היש ה' בקרבנו, אכן המדרש תנחומא בעצמו בפרשה בשלח. אומר, שבא עמלק בשביל רפידים שרפו ידיהם מן התורה, וכן הוא בגמ' בכורות. וכן מפרש מדרש תנחומא. שם בפ' בשלח על הפסוק והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ז"ל כל זמן שמשה מגביה ידיו למעלה עתידין ישראל להגביר בדברי תורה שעתידין להנתן על ידי משה, דקדק המדרש תנחומא, בדברי תורה, אם מתגברין בדברי תורה, וגבר ישראל, וכו'. מזה רואים אנחנו, שהחטא שבשבילו נענשו בביאת עמלק הוא מהתרפות בדברי תורה, ואעפי"כ לא רצה הקב"ה לאמר לעם ישראל. זכרו את אשר פרצתם את הכרם, שהתרפתם מדברי תורה. שרפו ידיכם מן התורה, ובשביל זה בא הכלב ונשך אתכם. כי חם על כבוד ישראל. לבלי לבזות אותם, להזכיר להם עונם, המר, ואף כי אמר הכתוב, זכור את אשר הקצפת את ה' בחורב, המעשה הנורא, מעון העגל, ואף כי זה מהדברים, הנסתרים מנגד עינינו, ומעשה העגל, בטח איננו כפשוטה, אך טעו לעשות דמות המרכבה, אעפי"כ