לבוש מרדכי בבא מציעא לה

שמחויב היכא דהוי למידק, שהרי כיון שהודה מקצת הרי טענת התובע טענה טובה ואלים טענתו, ותשובתו איני יודע, היכא דהוי' לי' למידק אין זה תשובה, ובכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, היכא שאין חזקת ממון, שהרי אמרה תורה מי בעל דברים יגש דבריו, ע"כ דחייבה תורה שהנתבע ישיב טענה להתובע, וממילא אם איננו משיב הוא מחויב לשלם, כדמוכח מהאי דינא דהרמב"ם, דס"ל אם אין מברר דבריו מחויב לשלם, א"כ מה שטוען על השאר איני יודע היכא דהוה לי' למידק, וטענת התובע טענה טובה, שהרי הודה במקצת דהוא נתבע בודאי, אף מאן דס"ל הילך פטור מודה דמחויב בטוען שמא

לפ"ז מיושבים כל הדברים אליבא דהרמב"ם, בגזל מחמשה ואינו יודע מאיזה גזל, דתשובתו שמא אינני מחויב לך כלום תשובה טובה, שהרי מסלק תביעתו, שם אף דהוי למידק, פטור, ורק מטעם קנסא, דעבר עברה, מחויב, ור"ט דלא ס"ל האי קנסא ס"ל דפטור, ובמוכר ולוקח, דשם אין כאן קנס פטור לכ"ע, אבל בפקדון, היכא שהפקיד אצלו מנה בודאי, דשם הוא בודאי נתבע ממנו, אף דהוא הילך, ולא נוכל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, לדידן דס"ל הילך פטור, אעפ"כ מחייבינן מטעם דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דטענת התובע היא טענה טובה בודאי, ותשובת הנתבע איננה תשובה דהי' לי' לידע, ובכה"ג גם בלוקח ומוכר יהי' הדין כן. וכן בחנוני על פנקסו, כיון דהוא נתבע בודאי. ומה שטוען אינני יודע אין זה תשובה, שהרי לא אמר לו הב לי' בסהדי

אכן כל זה להרמב"ם דס"ל דמה שאיננו משיב על הטענה הוא חיוב, אבל הרא"ש דס"ל אף אם אין מברר דבריו לא נוכל לחייבו, ולדידי' בחנוני על פנקסו מדינא החנוני אינו נוטל משום דהוי איני יודע אם נתחייבתי, ורק מטעם תקנה נוטל, דלא ס"ל להרא"ש האי סברא דמפקינן ממונא, מטעם שהטענה טובה ותשובה גרועה, נמצא להרא"ש הא דמחייב בהוה למידק, אין הטעם כדבארנו אליבא דהרמב"ם מפני שהוא דין בטענה, אליבא דהרא"ש נצטרך לומר דזה גופא הוא חיוב מה שהוי לי' למידק

נמצא היכא דהפקידו זה בפני זה בשני כריכות אזלי הרמב"ם והרא"ש לטעמייהו, דהיכא דהפקידו זה בפני זה לא נוכל לחייבו מטעם דהוי פושע. שהרי הוא ראה שהפקידו זה בפני זה ולא חשדו, משו"ה ס"ל להרא"ש דפטור, אכן לדברי הרמב"ם עיקר החיוב משום דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דהוא בודאי נתבע, משו"ה דוקא בהפקידו שניהם בכרך אחד, יהא מונח עד שיבא אלי' שהרי איננו נתבע מכל אחד, שכיון שהפקידו שניהם בכרך אחד, לא נתחייב מעולם אלא לשניהם ביחד, שהרי אין לו לידע של מי הוא ועליו להחזיר לשניהם ביחד, וכיון שזה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים יהא המנה השלישית מונח עד שיבא אלי', אבל בהפקידו זה בכרך אחד וזה בכרך אחד, כיון דהי' יכל למידק ולידע כל כרך של מי הוא. א"כ נתחייב לכל אחד בפני עצמו. והוא בודאי נתבע מכל אחד, שאומר לו הנך מחויב להשיב לי כרך שלי והוא משיב איני יודע אם זה הכרך הנני מחויב לך, או זה הכרך. כיון דהוא נתבע בודאי מכל אחד, בכה"ג מספיקא מפקינן ממונא ומשו"ה מחויב לשלם לכל אחד מאתים, כיון דמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור את עצמו בזה שיהא מונח שהרי כל אחד תובעו השב לו מאתים והוא מחויב לשלם, דבכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, ואין יכול לפטור עצמו, בזה שיניח עד שיבא אלי' ומחויב לשלם לכל אחד

היוצא מדברינו היכא שיש תביעה על הנפקד, שמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח עד שיבא אלי'. וטעמא דהרא"ש דפוטר בהפקידו זה בפני זה בשני כריכות, משום דלגבי כל אחד הוא על מנה השלישית איני יודע אם נתחייבתי לך דס"ל מספיקא לא מפקינן ממונא, אף שאין זה טענה טובה, כיון דספק להנפקד לגבי כל אחד אם נתחייב לו המנה השלישית הוא פטור מכל אחד ורק שניהם ביחד יוכלו לתובעו, דהרי, לשניהם ביחד ודאי מחויב, א"כ הדין ביניהם משו"ה מניח לפניהם בב"ד ומסתלק, אבל היכא דהוא מחויב לכל אחד אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח

לפ"ז מיושב בפשטות קושית התומים, לדברי הרא"ש דס"ל, היכא דידוע להנפקד קודם שנודע מחלוקותם שהוא של אחד, אז לא אמרינן יחלוקו. רק יהא מונח עד שיבא אלי', א"כ היכא שנתנו שניהם כסף להמוכר זה מדעתו וזה בעל כרחו, והטלית והדמים ביד המוכר, נימא יהא מונח עד שיבא אלי' לפי דברינו לא שייך כאן כלל דינא דיהא מונח, שהרי הוא נתבע בודאי מכל אחד או טלית או דמים, דזה ודאי מחייב לכל אחד או להחזיר לו הדמים שנתן או הטלית, והכא בודאי מדינא מפקינן ממונא, דהרי לאו ספקא הוא, רק בודאי הוא שהוא מחויב לכל אחד, וא"כ מדינא מפקינן מהמוכר, וא"כ איך יפטר המוכר בזה שיניח עד שיבא אלי'. הרי כל אחד בפני עצמו תובעו שלם לי או הדמים שלקחת או הבגד, דבר אחד הלא בודאי הנך מחויב לשלם לי, ואיך תניח דבר שלי ביד ב"ד, וליתן לזה הדמים, ולזה הדמים ולהניח הטלית ביד ב"ד הלא לא ירצה המוכר. שהרי יפסיד, משו"ה ע"כ צריך להיות יחלוקו

ואף שגדול אחד הקשה על מתניתין היכא שלקח מזה מדעתו ומזה בעל כרחו, יפטר המוכר מכל אחד מלשלם, מטעם טענו חטין והודה לו בשעורין לא מיבעי לדברי הראב"ד דס"ל, בטענו חטין והוא משיב איני יודע אם חטים או שעורים ג"כ פטור, א"כ יפטר כיון דהמוכר משיב לכל אחד איני יודע אם דמים או טלית. אלא אף לדברי הרמב"ם דס"ל בטוען איני יודע אם חטים או שעורים מחויב, יקשה היכא דהמוכר אומר כדברי אחד, יפטר מלשלם להשני, נראה לי לתרץ על פי מה שבארתי בספרי לבוש מרדכי ב"ק בסי' כ"ב, דהפטור בתבעו חטים והודה בשעורים, משום דגם עתה עיקר החיוב, חיוב התביעה כדסבירא לי' להרמב"ם דדמי קרקע פטור מן השבועה, ולכאורה הא התביעה היא הדמים שהוא מחויב לשלם, והדמים הא מטלטלים נינהו. ע"כ דגם עתה התביעה חיוב תביעת הקרקע, וא"כ כשב"ד פוסקים צריכים לפסוק לשבע על חיוב בעד הקרקע ה"נ ב"ד צריכים לפסוק חיוב בעד שעורים וזה לא יוכלו לפסוק שהרי התובע הודה שאין עליו חיוב שעורים. אבל באם תבעו קניתי ממך חפץ בעד חטים, והוא משיב קנית בעד שעורים, בזה לא שייך לומר, הא הודאה יש מהתובע שלא קנאו בעד שעורים, כיון דהודאה הזאת אין נ"מ לענין התביעה שהרי עתה התביעה על החפץ. ומאי נפקא מינה אם קנאו בעד חטים או בעד שעורים, משא"כ בתבעו חטים (אף בשאלה או בגזל) דעיקר התביעה גם עתה חיוב תשלומי החטים בזה לא יוכלו לפסוק חיוב השעורים כיון שהתובע בעצמו הודה שאין עליו חיוב שעורים. נמצא הכא בטוען הלוקח נתתי לך דמים מדעתך. וא"כ נתחייבת הטלית בעד הדמים. וקניתי הטלית בזה והוא משיב, לא נתחייבתי לך חיוב בעד הדמים, רק הדמים עצמם מגיע לך, א"כ הוי חדא טענה והודאה, הכל חיוב הדמים. בכה"ג לא שייך לומר טענו חטים והודה לו בשעורים, שהרי ב"ד יוכלו לפסוק בודאי חיוב בעד הדמים. דבין לפי