לבוש מרדכי בבא מציעא כ

באמונתו בגלות המר והנורא. זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה אז רואים אנחנו כו יעקב אבינו חי, הוא בהיותו בגלות בבית לבן, והי' רועה אצלו ואעפי"כ שמר תרי"ג מצות, הי' גר אצלו לא נתערב ולא נתן לבני ביתו, להתערב עם לבן והוציא מבית לבן בית של יעקב. ע"י הכח שהשריש, לבלי התבטל. לפני אלה שהוא אצלם בגלות. בזה החי' את בניו. לבל יתערבו בגוים. ואם זרעו בחיים, רוח יעקב אבינו בחיים, רוחו וקדושתו היא שעמדה לנו, לעבור את הגלות המר ולבלי להתבטל בפניהם

הנה בפ' ויגש תודיע לנו תורתנו הק' כי יעקב בנסעו מצרים נסע הוא וכל אשר לו בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, וכתב רש"י ז"ל חייב אדם בכבוד אביו יותר מכפי כבוד אבי אביו, משום זה הזכיר רק את יצחק ולא את אברהם. אכן הדבר עוד תמוה, דהרי מצינו שאמר יעקב בתפלתו להנצל מעשו אמר אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק הרי שהזכיר את אברהם עוד קודם שהזכיר את יצחק ומצאתי שהרמב"ן העיר זה, ואמר על זה סוד עמוק. אבל הלא התורה הקדושה, אף שיש בה סודות עמוקים ונוראים אבל בכל דבר גם לפי הפשט יתישב, ובכן למצא את דרך הפשט נראה לי, דהנה אחרי שאמר לו ה' אל תירא מרדה מצרימה כתיב ויקם יעקב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואח נשיהם בעגלות אשר שלה פרעה לשאת אתו, ולכאורה הי' לכתוב זאת מקודם כשנסע הוא וכל אשר לו בארה שבע שם הי' לכתוב. איך שבניו נשאו אותו בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אתו, אכן התורה הקדושה חספר לנו ותודיע לנו. את צדקת יעקב אשר הוא יותר משכל אנושי, הנה התורה תספר, כי כאשר באו אחי יוסף והודיעו לאביהם כי יוסף עוד חי וכי הוא מושל בארץ מצרים, כתיב ויפג לבו כי לא האמין להם, וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו, ותחי רוח יעקב אביהם, ופי' רש"י סימן מסר להם כמה הי' עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף. לפי זה הפירוש של העגלות ענלה ערופה. והלא כתיב הדר אשר שלח יוסף לשאת אתו, אכן חז"ל ברוח קדשם ביארו את דברי התורה אשר יפלא מאד איך לא האמין יעקב לבניו שיבאו ויספרו כולם לו שקר גדול כזה, ואם לא האמין מה זה נתפעל מן העגלות, וגם למה נאמר אשר שלח יוסף. ולהלן נאמר אשר שלח פרעה, מכל זה נבין שמה שאמרו האחים ליעקב עוד יוסף חי, וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, בזה שאמרו שהוא חי לא כיוונו להודיע שהוא חי:

הלא אם היו אומרים יוסף מושל בכל ארץ מצרים. ממילא מובן שהוא חי, שאין שלטון ביום המות. ובפרט התורה הקדושה, למה תספר הדברים היתרים שאמרו הן התורה הקדושה מסרה הרבה גופי תורה ברמיזה למה סיפרה מה שאמרו דברים מיותרים ע"כ מזה מוכח, שמה שאמרו עור יוסף חי הכונה למה שיעקב קורא חי. יעקב אבינו בטח הי' קורא חי לאלה אשר תמיד הם חיים אף לאחר החיים אבל אלה, שאף בחייהם קרוים מתים לא יקרא יעקב חי, ובכן הבנים ידעו את רוח אביהם. כי אם יאמרו לו שבנו מושל בכל ארץ מצרים יתר דבו. כי אם שמוהו למושל בכל ארץ מצרים בטח כבר שכח ועזב את תורתו ונעשה כלא יודע את תורת אביו. כי לוא הי' שומר תורה והראה את יהדותו ואמונתו לא היו עושים איש מאומה אחרת ובן דת אחרת למושל בכל ארץ מצרים אלה המתהללים באלילים ובכן הדבר הזה ישבר לבבו יותר מהאבל שהי' מתאבל על אבדן בנו ע"י חי' טורפת, ובכן הקדימו הבנים ואמרו עוד יוסף חי הוא נקרא חי אף וכי הוא מושל היינו אף שהוא מושל בכל ארץ מצרים. עוד הוא יוסף בצדקתו כמו שהי' מקודם לא זז מאמונתו וצרקתו ועל זה ויפג לבו כי לא האמין להם. התחלחל פן אינינו חי עפ"י התורה ואף שאומרים שהוא חי אולי טעו. אולי לא דקדקו אחרי מעשיו אולי מאהבתם טעו בו, ובכן וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר מסר להם סימן כשעזב את אביו עסקו בפרשת עגלה ערופה הכונה הנה יעקב אבינו בשלחו את בנו יוסף מעמק חברון שזה מוכיח שלוה אותו כדרך רחוקה, כדרך הודיע לו יעקב את גודל החיוב של מצות לוי' שזה למד מפרשת עגלה ערופה שהדין הוא שהשופטים צריכין להתודות, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו, שאמרו רז"ל וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לוי' שאילו ראוהו ופטרוהו בלא לוי' אז לא היו יכולים לאמר ידינו לא שפכו:

וכמו שאמרו רז"ל אחרי שר' עקיבא כשבקר את החולה, וכיבד וריבץ לפניו אמר לו רבי החיתני' מזה יצא ד' עקיבא ודרש כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים, מזה רואים אנו שאם בידו להציל ולא הציל, הרי הוא כאילו הוא השופך את הדם, ובכן אם היו זקני בי"ד רואים איש הולך לדרך ולא ליווהו כראוי לתן לו לחם לדרך וצורכיו, וגם ללוהו שזה גורם שלא יוזק. כדברי רבותינו ז"ל וסוטה מ"ו) אם לא עשו זאת, אין יכולים לאמר ידינו לא שפכו הדם, כל זה למד ושינן יעקב אבינו לבן חביבו לבר חכים שלו, כי יעקב אבינו כל מעשיו שעשה. כל טוב וחסד שעשה. עשה באשר כן צוה ה' וגם הטוב שעשה לבנו יקירו. ג"כ הורה לבנו. איך שהחיוב הוא עפ"י דרך התורה. דרך ה'. לקיים מצות לוי' ולדאוג מה שיוכל להיות לו בדרך. ובכן כאשר שלח יוסף את העגלות, לשאת את אביו. אמר לאחיו, כה למדני אבי עת ששלח אותי מעמק חברון. שהחובה לדאוג לכל צרכי אדם, ולחשוב איך להטיב במה שדרוש לו על הדרך. ואם לא עשה כן הלא אם יקרה חלילה אסון אז מי שהי' בידו לעשות ולא עשה הוא נענש כאילו הוא עשה. כאשר למדני אבי מפרשת עגלה ערופה. ואף כי לכאורה הי' יותר כבוד אילו הי' אומר שעושה זאת לכבוד אביו, ומאהבתו אותו, אכן יוסף שהי' ג"כ רגיל על כל מעשה לומר שהוא עושה כפי ציווי השם. לא חשש פן אין זה לכבוד לאביו שהוא אומר שגם בשביל אחר החיוב לעשות. ואמר כי אחרי שאבא הוא זקן. ופן יקשה לו הנסיעה על חמור, ובכן אם לא היתי עושה לראות שישלחו בעדו עגלות לשאת אותו. והוא הי' סובל מנסיעת הדרך' היתי חוטא. וע"כ הנני עושה את שהנני מחויב עפ"י ציווי השם יתברך. את זה סיפרו הבנים לאביהם כי יוסף מה שהוא עושה אומר שהוא עושה בשביל זה שציוה השם, בזה חי רוח יעקב אבינו. ואומר רב עוד יוסף בני הוא חי' הוא מן הצדיקים שחייהם חיים. וע"כ אלכה ואראנו,