לבוש מרדכי בבא מציעא יח

ישגו חלילה. ג"כ עליהם להביא פר, ואם שלא כהוראת כ"ד כל יחיד ויחיד צריך לכפרה, ובדור. המבול, נחתם הגזר דין, על כל באי עולם, ואילו הי' אחד שלא הי' ראוי לעונש בטח ה' ניצול, כמו שניצול נח ושלשת בניו, אכן כולם נתחייבו כלי' למקום, ואם הי' תירוץ לפני המקום, התירוץ מה אעשה הדור הוא כך איך נגזר על כל אנשי דור המבול למחות מן העולם, הלא כל אחד הי' יכול לפטור עצמו, מה אעשה חיי היו בדור שהי' דור המבול' הלא רואים אנו כי אין זה תירוץ כלל, כי אף אם כל העולם הוא דור המבול, על כל אחד הי' להיות כמו נח, ואם לא הי' כמו נח. נמחה ע"י המבול, אם עתה גזר השם שלא יהי' עוד מבול לשחת הארץ יש עונשים אחרים חלילה ויש הענשים הנצחים וכן בימי מרדכי ואסתר נגזר על כל הדור חלילה כלי', מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אף כי כל אחד הלא הי' יכול לפטור את עצמו. מה יעשה הוא הלא כל הדור הי' כך, רואים אנו לא יועילו התירוצים האלו

זהו שאמרו רז"ל במליצתם כל באי עולם עוברין כבני מרון מכניסין כל אחד בפני עצמו, ופותחין ספר התורה, לראות אם קיים זה מה שכתוב בזה, ביחד לא יובילוהו לדון עם האנשים האחרים שעברו גם המה, שיוכל להראות אחריהם נמשכתי, אכן אותו לכדו, יקראו, ויקראו לפניו מה שכתוב בספר התורה, ולמדתם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ושלש פעמים ביום תקרא זאת ותקבל עליך להדריך בניך בדרכי התורה, ואיך תעשה להיפך. תרחיקם מגבול ישראל. הן בניך בעצמם ביום הדין יתבעו ממך. מה עשית לנו, למה חסמת אותנו, אבינו אברהם עקד את יצחק בנו על גבי המזבח למען עשות רצון אבינו שבשמים. ואתה עקדת אותנו לעקר כי מה הי' לנו לעשות. אחרי שהורגלנו בין מחללי שבת מנעורינו

כה אמר ד' הנני אל הרועים ודרשתי צאני מידכם

הנה ביום הכפורים. הובאו שני שעירים. ועליהם הפילו גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, אפשר לומר טעם בזה (כבר אמרנו בפתיחתנו לב"ק כי בזה שאומרים טעם על מצוה. אין הכונה. שהמצוה היא בשביל הטעם. שלמה המלך. אמר על כל דבר של תורה. שלשת אלפים טעמים. כדאיתא בגמ' עירובין כ"א וגם לו לא נגלו כל הטעמים. וא"כ כל טעם שאומרים על מצוה הוא רק אולי גם זה הטעם הוא אחד מהטעמים, ואם הוא אחד מהטעמים הטעם הוא תורה. ומצוה והארכנו שם בזה). הנה מצאנו בתורה הקדושה שנצטוינו לעשות על הכפורת שעל ארון הקודש. בבית קדשי הקדשים שני כרובים. וא"כ השם כרובים הוא אצלנו סמל הקדושה היותר קדוש לנו. כי המקדש מקודש מכל הקדושות, וקדשי הקרשים מקודש יותר מכל הקדושות, וארון הקודש אשר בו הלוחות. לוחות הברית אשר כרת ה' ועליהם שני הכרובים, אשר שם ה' נקרא עליהם. יושב הכרובים, ובין שני הכרובים, נתן ה' אח תורתו, למשה רבינו. ודיבר אליו משם. הלא לשם כרובים יחרד לבבינו מהקדושה הנוראה אשר היו הכרובים. ואם כן יפלא מאד, כי מצאנו בתחלת התורה. וישכן מקדם לגן עדן. את הכרובים ופירשו רז"ל שזה מלאכי חבלה, נפלא הדבר סמל הטוב והקדוש. נקרא בשם כרובים, וגם סמל חורבן העולם, ג"כ בשם כרובים. אכן אפשר לומר כי תורתינו הק' תרמז לנו ענין נורא. הנה בראותינו על התחנה. עומדות שתי מכונות. על מסלות הברזל. ועומדות המה בשוה זו אצל זו ואח"כ רואים אנו, שזו פנתה למערב, וכל מהלכה ומרוצתה היא למערב. והשני' שעמדה אצלה, תגמא ארץ במרוצתה למזרח, והם מתרחקים זו מזו מן הקצה אל הקצה, מה גרם לזה. מי בדלם זו מזו מרחק רב כזה, מי הפנה אותם. שיהיו רחוקות זו מזו אכן דבר קטן גרם לזה, אך נטי' קטנה שאיש אחד. נטה את קי הפס ממכונה הזאת לצד מערב ובכן נטתה אל דרך מערב. ובכן הכח הרב כח הקיטור. מן האש והמים, יגלגל את כל הגלגלים, לצד מערב והמה יסחבו אותה לצד מערב. והמכונה שנטתה ג"כ ע"י דחיקת פס לצד מזרח. ועלתה בשביל זה. על פסי מזרח ואותה הכח הגדול סוחב ומנענע גלגלתוה הכל לצד מזרח, הכח הטמון בהמכונה, שיש בה די אונים, להוביל למאות עגלות, לצד מערב הכח הזה בעצמו, אם ימשכו אותו. ויטה לצד הכנגד, יפלס נתיב' להיפך, מכפי שהי' הולך לצד זה

את המשל הזה נוכל לקח בכל עניני העולם, רואים אנו אנשים נפלגים בדעותיהם ממש כרחוק מזרח ממערב, ואם נתבונן. בשכלם וטבעם נמצא שכמעט הם דומים זה לזה בחריצותם, והרגשם והתלהבותם שזה המניע בכל המחשבות ומזה המעשים, אכן זה מפני איזו סבה או מפני איזו השפעה, נטה דעתו לצד זה, ובכן בכל כח רצונו ודעתו, הרגשיו. והתעוררותו, והתלהבותו, הוא עובד לרעיון זה, השכל כשיש נגיעה יוכלו להטותו, לכל צד. ולכל רעיון, יש צד החיובי וצד השלילי ובכן כשנמשך. אחר הרעיון הזה והדעה הזאת, בכל שכלו ובכל הבנתו ובכל התרגשותו, שזה הקיטור המוביל את הרעיון והדעה על פני המסלות של דרכי החיים. הוא עובד לרעיון זה והשני שהוא שוה אליו בטבעו ברצונו, בדעתו, ובמזגו אחרי שסבה או השפעה נטו אותו לצד אחר, לצד המתנגד מן הקצה אל הקצה לדעות ונטיות השני. הוא עובד בכל חום לבבו, בשכלו (כפי שידמה). בכל חריצותו. לרעיון הצד שכנגד חבירו שהי' שוה עמו מקודם טרם שפעלו הסבות אז ההשפעות. וכל אחד ידמה בנפשו. כי מאהבתו את האמת הוא עושה כל המעשים והפעולות. וכה נפרדו איש מעל רעו כרחוק מזרח ממערב אך בשביל נטי' של השכל. ואף שהיתה קטנה בראשונה נעשית גדולה, וגרמה למרחק נורא

חז"ל אמרו שהכרובים היו פניהם פני ילדים. כ"רביא" ובכן צותה התורה, ושמת אותם על הכפורת. תושיב את הילדים בני הנעורים, במקום היותר קדוש, כי בהבל פיהם העולם עומד, הוא הבל שאין בו חטא. והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה, הכנפים הם התרוממות הרוח של הנעורים, רצונם לרעיון ואידיאל נשגב. יעלה למעלה. אל כסא הכבוד. ובזה יהיו סוככים בכנפיהם על הכפורת, עי"ז יהי' ארון הקודש שמור ומסוכך, מכל פגעי אויבי ה', ופניהם איש אל אחיו, יהי' ביניהם אחדות ושלו', גם ירמוז, אחרי שהלוחות. צד אחד חמשת הדברות. כמעט המה בין אדם למקום. אנכי, לא יהי' לא תשא זכור. ואף מצות כבד, אמרו רז"ל. שמזה הודו, האומות. להבין כי הכבוד לה', אינינו כי חפץ ה' כבוד השני