לבוש מרדכי בבא מציעא קעט

על התקנה הראשונה, והאי דאמרינן בב"מ תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. הוא בשבועת היסת דאותה לא עשאוה רבנן בגדר חיוב ממון דלא נחתינן לנכסי') אבל שבועת המשנה שהיא בנקיטת חפץ ונתנו לה רבנן חומר שבועה דאורייתא תקנוה כעין דאורייתא וממילא אפשר לעשות התקנה השני' לפי התקנה הראשונה דכיון דבעל הבית טרוד בפועליו עקרו השבועה מבעה"ב שנתנו לה חומר שבועה דאורייתא ושדיוה אשכיר

ולפי זה אפשר לומר דזהו הפירוש, בעה"ב מתוך שעסקיו מרובין תקנו בשכיר לשבע ולטול ודכותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תני ר' חייא אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה ישבע ויטול אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום, והקשינו הא כיון דתקנת שכיר לא היתה אלא בזמנו:

א"כ לאחר זמנו אין צריך לתקן שלא ישבע וממילא הוא מתוקן אחרי שלא תקנו לאחר זמנו אכן לדברינו שיש לפרש בתרי גווני אם השבועה השני' היתה הוספה על הראשונה או כשתקנו התקנה השניה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל עקרו התקנה הראשונה זהו הפירוש בדברי הירושלמי דהנה התקנה הראשונה כשהיתה שמפני שהחמירה התורה בפעולת שכיר שיהי' לזה דין דבל תלין. החמירו רבנן בכפירת בעה"ב שצריך לשבע הבעה"ב בנקיטת חפץ:

זאת התקנה היתה תמיד שכל עת שבא, והשכיר תובעו ובעה"ב משיב נתתי, צריך לשבע דאטו משום דעבר הזמן. בטל חומרת דמי פעולתו, אלא דאם אין עדים שתבעו כל זמנו אמרינן בחזקת שנתן בזמנו, דאין בעה"ב עובר בל תלין ואז אין צריך לשבע, אבל אם יש עדים שתבעו כל זמנו ולא נתן א"כ אין כאן חזקת דאין בעה"ב עובר בבל תלין, ממילא אפילו לאחר שנה נשבע בעה"ב בנקיטת חפץ. ממילא כשתקנו משום דבע"ה עסקיו מרובין תקנו שהשכיר נשבע ונוטל. ממילא אפילו לאחר שנה השכיר נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו כל זמנו ולא נתן. אכן אם נימא דכשתקנו רבנן התקנה השני' עקרו רבנן התקנה הראשונה לגמרי ותקנו תקנה חדשה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל, אותה תקלה לא היתה רק דשכיר בזמנו, אבל שלא בזמן לא תקנו ורק אם יש עדים שתבעו כל זמנו נתנו לו זמן אחד שיהי' לזה ג"כ דין בזמנו אבל שלא בזמנו אין הדין דישבע השכיר, וכיון דהיכא דהשכיר אומר לא נטלתי עקרו רבנן תקלה הראשונה, ממילא הי' בזה שתי תקנות שבזמנו ישבע השכיר ויטול, ועוד תקנה היתה ממילא בזה, שאם עבר הזמן שלא ישבע הבעה"ב שבועתו וממילא אם עבר הזמן לא ישבע השכיר, וזה דקאמר ר' אבין בעה"ב מתוך שעסקיו מרובין. תקנו שהשכיר ישבע ויטול ובשביל זאת התקנה עקרו לגמרי תקנה הראשונה, היכא דטענתם אם פרע (לאפוקי היכא דטענתם בהקציצה לא עקרו) ועקרו השבועה מבעה"ב שלא יהי' עליו חיוב שבועה, ממילא הרי תקנו שאם עבר הזמן שלא ישבע ויטול ובזה פליגי ר' חייא ור' יוסי ר' חייא סבר דלא עקרו התקנה הראשונה רק שהוסיפו התקנה השני' על הראשונה ממילא אם יש עדים שתבעו כל זמנו דאין כאן עתה חזקת שנתן שלא יעבור על בל תלין. אף אם עבר הזמן ישבע השכיר ויטול, אכן ר' יוסי סבר כר' אבין דעתה עקרו התקנה הראשונה והתקנה השני' היתה רק ששכיר בזמנו נשבע ונוטל וממילא אף אם יש עדים שתבעו כל זמנו נתנו לו רבנן רק עוד זמן כפי הזמן שתבע אבל יותר לא. וא"כ הרמב"ם שפסק דאין לו אלא אותו היום של התביעה, וכסתמא דגמרא דידן דאמר רב חמי בר עוקבא דאין לו אלא אותו היום של התביעה הא הוא פסק כר' יוסי וכר' אבין, דאם מחלקותם בפריעה לא בהקציצה עקרו רבנן התקנה הראשונה. א"כ אם עבר הזמן אף אם יש עדים שעבר בעה"ב על בל תלין שתבעו כל זמנו. אעפי"כ עתה אין על בעה"ב חיוב שבועת תקנה הראשונה דאותה עקרוה לגמרי אם המחלוקת בפרעון, משו"ה סבירא לי' להרמב"ם דאם עבר הזמן נשבע רק היסת

ולפי זה אי אפשר לפרש הא דקאמר הירושלמי הי' השכיר חשוד, וכי מוסרין שבועה לחשוד, היו שניהם חשודין בפלוגתא דר"מ אמר יחלוקו, ור' יוסי אמר תחזור שבועה למקומה) דלר' יוסי (כפי גירסת הירושל' ר' יוסי הוא דאמר חזרה שבועה למקומה) הי' הדין דחזרה שבועה למקומה דהא ר' יוסי הא אית לי' דעקרו שבועה, והתקנה הראשונה בטלו עתה לגמרי, ועתה תקנה חדשה שהשכיר ישבע, ע"כ מפרש הרמב"ם דברי הירושלמי להיפך, דהאי דינא אם עתה עקרו השבועה הראשונה, או דעשאו התקנה השני' הוספה על הראשונה, תלוי בזה, דהנה בספרנו על ב"ק, סימן מ"ד ביארנו דברי התוס' (ב"מ דף ה') ד"ה חשוד שהקשו אמאי לא אמרינן בחשוד כיון שאין יכול לשבע למה ישבע זה שכנגדו. יטול בלא שבועה כדין מחייב שבועה ואין יכול לשבע שנוטל בלא שבועה ותרצו בתוס' שני תירוצים. א' משום דלא שבקת חיי לחשוד שכל אחד יתבענו ויחייבו שבועה ויגבה ממנו, ועוד תרצו דלא דמי לאין יכול דהרי ברצון הי' נשבע אלא שאין מניחין לו. וביארנו שם דהנה התורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם מזה ידעינן. דלא ישלם אלא אם לקח בעליו השביעה, אבל אם לא נשבע משלם, אכן יש להסתפק אם אמרה התורה היכא דחייבה שבועה. שהחיוב הוא ממון. אלא שהוא חיוב כזה שיוכל לפטור עצמו מהחיוב הזה על ידי שבועה, אבל כל זמן שלא פטר עצמו החיוב ממון. או דהחיוב הוא שבועה רק דאמרה התורה דנחתינן לנכסי' אם אין נשבע משלם, וביארנו דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל דהחיוב הוא ממון. רק היכא שנשבע נפטר אבל כל היכא דלא נשבע, אף שאין לחייבו על זה שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע אעפי"כ מחויב שהרי עכ"פ לא פטר עצמו, אכן הראב"ד סבירא לי' דהחיוב הוא שבועה. רק דאמרה התורה שמחויב ממון על שלא נשבע אבל היכא דאין עליו חיוב על מה שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע פטור, ובזה מחולקים שני תירוצי התוס' התירוץ הא' סבירא לי' דהחיוב הוא ממון. אלא דאמרה התורה, שאם נשבע נפטר א"כ פטרתו התורה רק היכא דנשבע שבועה שמאמינים לו, אבל חשוד שלא יוכל לשבע שבועה שנאמין אותו יש לו דין מחויב שבועה ואי"ל שמשלם, והא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הוא תקנה לחשוד דלא שבקת חיי לחשוד אבל לתירוץ הב' עיקר החיוב שבועה, ורק חייבה התורה ממון על שאינו נשבע, וחשוד הא רוצה לשבע אלא שאנחנו אין מאמינים אותו אין כאן דין מתוך שאין יכול לשבע ורק תקנתא דרבנן הוא שכנגדו ישבע ויטול וביארנו שם לתרץ קושית התוס', איך קאמר שם דרב ושמואל פליגי על דין דנסכא דר' אבא, דלית להו מתוך שאין יכול לשבע משלם הא בכתובות מוכח דשמואל ס"ל מתוך שאין יכול לשבע משלם, וכן רב נחמן אף שסבר כרב ושמואל ס"ל בב"מ מתוך שאין יכול לשבע משלם, וביארנו דזה גם רב ושמואל סברי מתוך שאי"ל משלם, רק דאינהו סבירא להו. דהחיוב שבועה. רק שחייבה התורה אם לא ישבע, א"כ בדין דנסכא דר' אבא דביארנו למעלה, דמשו"ה אין מאמינים לו במגו דלא חטפתי שישבע ויאמר אין חטפתי ודידי חטפתי משום דכל זמן שאין נשבע להכחיש את העד יש להעד דין שני עדים והוי כראינו החטיפה, ואז יש לזה שחטפו ממנו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ומגו נגד חזקה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן וזה הדין שיש להעד כל זמן שלא נשבע להכחישו דין כשני עדים הוא דוקא אם אמרינן דחיוב שחייבה התורה בעד אחד. הוא חיוב ממון, אבל אם נימא