לבוש מרדכי בבא מציעא קעז

כן אין הכהן יכול לדעת אם פדאו אביו דאולי פדה אותו ע"י כהן אחר, ואטו מיירי מתניתין דוקא, בהיה תמיד רגיל לתן מתנותיו לכהן אחד, הלא מיירי בכל בכור, וא"כ מאין יודע הכהן שלא פדאו אביו וא"כ הוי שמא ושמא, ואעפי"כ מחייב לפדות עצמו, ואף דהתוס' בב"ב, דף ה' מחלקי בין חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו, להא דבכור בתוך שלשים משום דחייש שמא ימות, משמע מתוס' דלא אמר חילוק זה, אלא למאן דס"ל דלא אמרינן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אבל למ"ד אין אדם פורע בתוך זמנו אין צריך לחלוק בין מלוה, בתוך זמנו, לפדות בכור, ואם נימא דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו, אין מועיל לשמא ושמא, א"כ גם למ"ד חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, צריך לחלק והנה מהאי דינא אין ראי' אלא לדין דשמא ושמא, אבל בטוען התובע שמא היכא דאין ריעותא אין ראי' מכאן, אכן לדעתי דיש להביא ראי' אף לדין המרדכי היינו בטוען המלוה שמא ולא ריעא טענתו, היינו בבאו היורשים לתבוע, דהנה לכאורא קשה, מאי קאמר אימתי בתוך זמנו, (כשאומר השוכר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי) תנינא בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה, מאי ראי' הא התם הוי שמא ושמא, אבל הכא בשוכר אמר נתתי אף שהשכיר אמר לא נטלתי הא הוי בריא ובריא, ובודאי דיותר יש לומר דאין להוציא מן המוחזק בטענת בריא ובריא מטענת שמא ושמא, וכמו שיש מ"ד דהא דאמר סומכוס דממון המוטל בספק חולקין הוא דוקא בשמא ושמא, אבל בברי וברי גם סומכוס מודה דאין מוציאין מיד המוחזק, הרי דאין לדמות שמא ושמא לברי וברי לענין להוציא מיד המוחזק, דאפשר דאף דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא טענה טובה וסומכין עליו, ומחייב הוא בשביל זה מי שספק לו לפרועי אבל אם טוען ברי כמו שע"י רוב אמרינן דאין מוציאין ממין, וכפי דברי התוס' בתחלת המניח גם רב מודה בקים לי' בנפשי' דאין מוציאין ע"י טענת רוב נגד בריא, א"כ אפשר דגם בסברא דאין אדם פורע בתוך זמנו אין מוציאין היכא דטוען ברי, ועכצ"ל דראי' הגמ' היא כיון דאיתא במתניתין לשון בחזקת שלא נפדה משמע דהוא בתורת ודאי, לא בתורת שאנו צריכין לחשוב, אלא ודאי שלא נפדה, ולענין ודאי אין חילוק בין טענת שמא לטענת ברי, ולפי זה הרי חזינן, דהוי ודאי שלא פרע וא"כ אף בטענת שמא וברי, אף דהיורשים טוענין שמא לא פרע, והנתבע טוען ברי, דאם הינו עושים חילוקים הלא גם בין שמא ושמא לברי וברי אפשר לחלק, ע"כ כיון דאמרה המשנה בחזקת הוא בתורת ודאי, וכיון דהוי ודאי אין לחלוק איך הטענות, אם אין ריעותא במה שטוען שמא כגון יורשים, וא"כ אף בטוען בריא ושמא, ואפשר דהמרדכי סובר, דאף למאן דאית ליה אין אדם פורע בתוך זמנו, יש חילוקים בין הלואה לזמן, לדין שכירות ופדיון בכור, כמו שמחלקים בתוספות, משום הכי מספקא לי'

עכ"פ זה מוכח דעיקר ראית הגמ' הוא מדקתני הלשון בחזקת הוא בתורת ודאי לפי זה יקשה איך איתא במתניתין לאחר שלשים בחזקת שנפדה אטו ודאי הוא שלאחר הזמן פורעין הדין הוא רק דלאחר זמן אם טוען פרע, אז המוציא מחבירו עליו הראי' כיון שאפשר שפרע אבל איננו ודאי שפרע ועכצ"ל דכיון שיש מצוה לפדות את הבן לאחר שלשים שהרי מצוה לא משהי ובודאי שפרע, ואף מדת חסידות אין כאן שיפדה את עצמו מטעם דילמא לא פדאו האב, דבודאי פדאו בזמנו. ומשו"ה קתני דלאחר שלשים בחזקת שנתן. ולפי זה יקשה א"כ איך מביא ראי' דלאחר זמנו בחזקת שנתן גם בשכירות, מאי ראי' היא מבכור דהתם הא הוא בתורת ודאי, דשהוי' מצוה לא משהינן. אבל בשכירות הא אין שייך לומר זאת. אכן אם נימא דגם בשכירות קרקע עובר בבל תלין. א"כ שפיר מדמי הגמ' דין שכירות לאחר זמנו לדין בכור דחזקה דאין עובר בל תלין. וכונת הגמרא לומר דאחר זמנו הוא ודאי ואפשר דאם תבע חוב השכירות ביחד עם חוב אחר, ועל חוב אחר הודה ועל חוב השכירות כפר למאן דס"ל, דמי קרקע אינה כקרקע: אעפי"כ לא יתחייב שבועה. מטעם דהשכירות הוי ודאי דאין עובר בל תלין. ועל זה קאמר אי לאחר זמנו תנינא דאם לדע שיש לומר פרעתי לא הוצרך לומר אי לאחר זמנו תנינא פשיטא מ"ש מכל חוב שנאמן לומר פרעתי, וכמו דפריך בב"ב דף ה' או לאחר זמנו פשיטא דבחזקת שפרע הרי דלאחר זמנו, אין צריך מתניתין להשמיענו וא"כ מה דאמר אי לאחר זמנו. תנינא לאחר שלשים בחזקת שנפדה. הוא דשכירות לאחר זמן. יש חזקה דאין עובר בל תלין. אם על זה הוא טוען שפרע כולו (ולא דמי להא שכתבנו למעלה דהר"י הלוי סובר הפירוש בגמ' דסובר דהא דאמר שמואל גבי אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי אלא אחת, דבזה ישבע בעה"ב דלא מיירי בטענת מודה מקצת דמאי קמ"ל, ולא אמרינן דקמ"ל דלא תימא דאין כאן מודה מקצת, דחזקה דאין עובר בל תלין: דהא התם מיירי בזמנו. היינו שלא עבר הזמן. ולאחר זמנו ממ"נ הא חזינן שעבר בלא תלין שהרי נא שילם מקצתן)

עכ"פ משמע מזה דגם בשכירות קרקע עובר בבל תלין וכן הוכיח הקצוה"ח באופן אחר מסוגיא זו דשכירות קרקע עובר בבל תלין לפי זה שפיר אמר ר' יוחנן: דשוכר נאמן בשבועה: דהרי טעמא דתקנה ראשונה דישבע בעה"ב הוא משום דכיון דהחמירה התורה, וחייבה בבל תלין: החמירו חכמים. ורמי שבועה בנק"ח על הכופר הכל אם תבעו בזמנו, א"כ גם בשוכר אומר נתתי ומשכיר אמר לא נטלתי דמיירי דתבעו ביום דמישלם זמנו. יש כאן תקנה הראשונה, דחייבו חכמים את בעה"ב לשבע ואף דאין כאן תקנה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל דלא שייך כאן בעה"ב טרוד בפועליו, אבל תקנת שבועה הראשונה יש כאן משו"ה קאמר ר' יוחנן שוכר נאמן בשבועה היינו שבועת המשנה בנק"ח דכיון דהתביעה היא בזמנו דאין כאן חזקה דאין עובר בל תלין, מחויב שבועת המשנה שהיתה קודם התקנה דשכיר בזמנו נשבע ונוטל

לפי זה אפשר לומר דהא דפריך רבא א"כ שבועת המשנה דחייב רחמנא הוא כן. דהנה הא דאמר רב ושמואל דאם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לאמר שכרתיך ונתתי לך שכרך אין לומר דמאמינים לו לפטור מממון, שהוא מחויב אם אם ישבע השכיר, דע"ז אין שייך כלל מגו, כמו שהקשו בתוס' דהא כיון דהטעם הוא משום שטרוד בפועליו. תלינן ששכח וסובר שפרע, א"כ מאי שייך בזה לומר מגו דמגו לא שייך רק אם השאלה שנאמין לו, אבל הכא דהטעם הוא משום דתלינן דטרוד בפועליו ושכח מאי שייך בזה מגו: וע"כ דטעם רב ושמואל, דאמרי דאם יש לו מגו פטרינן אותו הוא דכיון דהתקנה השני' דאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל היתה על התקנה הראשונה. א"כ אימתי אמרו התקנה השני' דוקא היכא שלפי התקנה הראשו' הי' הבעה"ב מחויב שבועה אז חלה התקנה השני' ועקרו שבועה מבעה"ב ושדי' אשכיר אבל אם גם לפי התקנה הראשונה הי' פטור משבועה, אז גם התקנה השני' אין כאן וכיון דאם שכרו שלא בעדים הי' לפי התקנה הראשונה פטור משבועה משום מגו דאי בעי הי' אומר לא שכרתיך. שעל זה לא תקנו רבנן שבועה. ואם שכרו שלא בעדים לפי התקנה הראשונה הי' פטור משבועה, ממילא גם התקנה השני' אין כאן דאימתי תקנו התקנה השני', דוקא אם לפי הדברים, הי' מחויב משום תקנה הראשונה לפי זה שפיר פריך רבא,