לבוש מרדכי בבא מציעא קעד

הי' ניחא לי' לישנא דהלוהו על חמצו, אין זה פרכא כלל דמעיקרא הי' סבר דהטעם דעובר הוא משום דבע"ח למפריע הוא גובה היינו משעה ששיעבד לו א"כ קתני במתניתין הלוה על חמצו היינו ששיעבד לו החמץ בשעת ההלואה משו"ה הישראל עובר עליו אם אח"כ לא שילם לו העכו"ם משום דלמפריע הוא גובה משעה שהלוהו על חמצו א"כ הטעם דעובר עליו משום שהלוהו על חמצו, אבל למסקנא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין ההלואה ששיעבד לו מועיל לענין איסור החמץ ומה גורם איסור החמץ מה שהרהינו אצלו אם הפירוש שהלוהו על חמצו רק ששיעבד אבל לא משכנו אז ורק לאחר זמן משכון את החמץ לו, למאי נקט כלל במתניתין ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו הרי אפילו לא הלוה על החמץ רק לאח"כ הרהינו אצלו קודם הפסח ג"כ עובר עליו, ע"כ דלמאי דמסקינן בהרהינו אצלו קודם הפסח ג"כ עובר עליו. ע"כ דלמאי דמסקינן בהרהינו אצלו הכונה במתניתין ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו הכונה שהרהינו אצלו בשעת ההלואה ואשמעינן דאף בשעת ההלואה בע"ח קונה משכון מדר' יצחק א"כ הרי ראית הרמב"ן ברורה דאף בשעת הלואתו אמר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון

וכיון שביארנו דלמאן דס"ל שיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, אין תלוי באם אין לו שאר נכסים אלא בגובייני דבי דינא ממילא ראית הרמב"ן מהא דהשולח דהמלוה על המשכון אינו משמט, היא ג"כ ראי' גדולה דהמלוה על המשכון הא הוי משכנו בשעת הלואתו ואעפי"כ קאמר דאינו משמט מטעם דקני לי' מדר' יצחק הרי דאף בשעת הלואתו קונה מדר' יצחק

וכיון דהרמב"ן סובר דאין חילוק בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, ממילא מוכיח שפיר הרמב"ן דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון אינו אלא לענין גניבה ואבידה אבל לא לענין אונסין מהא דאמרינן בב"ק בדף ל"ו כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש ולא קאמר סתם כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונתחייב בנזקיו שלא להוציא דבר שקר מפיו ע"כ דהא דקונה משכון אינו אלא לגניבה ואבידה ולא לאונסין והוי רק ש"ש והיינו אף דהתם התפיסה היתה שלא ע"י בי"ד אבל כיון דהרמב"ן סובר דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה א"כ אף אם תפס מעצמו שלא בשעת הלואה ג"כ קונה ואם נימא דקנין שקונה הבע"ח במשכון מדר' יצחק הוא לאונסין אף בתופס מעצמו הי' מחויב באונסין ומה שדחה הש"ך דהתם בשור תם א"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי"ל פלגא נזקא קנסא כו' ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ניחא כיון דעדיין לא נתברר בבי"ד מה שנתחייב לו לא קני כו' ועוד דהתם מוקי לה כר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו כו' וא"כ יכול המזיק לסלקו בזוזי, ע"כ. והנה מה שדחה הש"ך משום דהוי שור תם והוי קנסא וקנס אין אדם זוכה עד שעת העמדה בדין, הנה לפי שיטת תוספות בב"ק דף ל"ג בנגיחה זוכה משעת הנזק אח"כ כשפוסקים בי"ד, א"כ אם אח"כ בי"ד פוסקים הוא זוכה למפרע ומה שדחה דאף למ"ד פלגא נזקא ממונא כיון דעדיין לא נתברר לבי"ד, מה שנתחייב לו לא קני' ועוד דהא התם מוקי לה כר' ישמעאל דאמר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק וא"כ לא קני. לכאורה דבריו אינם מובנים הא כל משכון יכול לסלקו בזוזי, ואעפי"כ סובר רש"י דקני לאונסין. וגם הא מיירי קודם שבררו בי"ד כמה מחויב ואולי כונת הש"ך דהיכא דתופס מעצמו לא קני בכל משכון וחוב דעלמא אכן הא בתמורה וכן בב"מ איתא השב תשב אין לי אלא ברשות שלא ברשות מנין ת"ל השב תשיב מ"מ, וע"ז נאמר ולך תהי' צדקה, א"כ גלתה התורה דאף דאסור לתפוס אם תפס מהני וקונה את המשכון ככל הא דא"ר יצחק דבע"ח קונה משכון, וכן כתב הרמב"ם שאף אם תפס בזרוע נעשה ש"ש לדידי' דס"ל הא דבע"ח קונה משכון הוא לגניבה ואבידה נמצא דלמאן דסובר לאונסין קונה משכון גלתה התורה דאף בעבר ותפס אי עביד מהני וקנה קנין המשכון כאלו הי' מדעת הלוה, וא"כ בודאי דלמ"ד פלגא נזקא ממונא אף לר' ישמעאל דאמר דיוכל לסלקו בזוזי אם תפס נעשה בעלים אף לאונסין, דהרי כל תופס למשכון יכול לסלקו בזוזי ולא נתברר בבי"ד ומדאמר רבא נעשה עליו ש"ש, ע"כ דדין דבע"ח קונה משכון הוא רק לגניבה ואבידה ולא לאונסין

והא דאמר בגמ', ותסברא אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו במשכנו בשעת הלואתו מי אמר נראה לי דאפשר לפרש כן, דהנה לעיל בדף מ"ח איתא לימא כתנאי המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמיטה אעפ"י שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב"ג ר' יהודה הנשיא אומר אם הי' משכון כנגד הלואתו אינו משמט ואם לאו משמט, מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אילימא כנגדו מכלל דר' יהודה הנשיא סבר להך פלגא נמי משמט אלא משכון דנקט למה לי' אלא לאו שמע מינה מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אינו משמט בכולו ומאי משמט דקאמר ר' יהודה הנשיא להך פלגא דלא נקיט עליו משכון ובהא קמפלגי דרשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה ור' יהודה הנשיא סבר כנגדו הוא קונה לא מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג להך פלגא דנקט עליו משכון מכלל דר' יהודה סבר להך פלגא דנקיט עלי' משכון נמי משמט אלא משכון דנקט למה לזכרון דברים בעלמא, ע"כ והנה הא דקאמר אלא דמשכון דנקט למה מאי הקשה, הלא השאלה הוא בדין אם משמט או לא ואטו ראי' ממנו, הדין איך הוא, אם משמט או לא, ופשוט דכונת הגמ', דכיון דאמר ר' יהודה הנשיא, דאם הי' חובו כנגד המשכון אינו משמט, ע"כ דבע"ח קונה משכון, וא"כ מאי טעמא דאם לא הי' חובו כנגד המשכון אינו משמט כלל דכיון דחזינן דהאמין לו, שהרי המשכון שלקח לא שוה ככל החוב. א"כ לא רצה המלוה לקנות את המשכון, משו"ה אם לא הי' חובו כנגד משכנו משמע, דאמרינן לא כיון המלוה לקנות את המשכון א"כ למה לקחו, וכיון דלקחו הרי רצה המלוה לקנות המשכון, ואמאי משמט אף כנגד המשכון, וע"ז תירץ דכיון דהמשכון אינו שוה כנגד החוב אמרינן דלא כיון לקנותו, שאם הי' חושב דוקא שיהי' לו משכון שיהיה לו קנין ממה לגבות החוב הי' לוקח משכון כזה ששוה כל החוב, ומה דקשה אם לא כיון לקנות המשכון לגבות ממנו. למה לקחו, ע"ז אמר דלקחו לזכרון דברים

חזינן דאפשר שלא לקח המלוה המשכון אלא לזכרון דברים אכן האי סברא דלוקח לזכרון דברים, לא שייך, אלא בשעת הלואתו, אבל אם לוקח שלא בשעת הלואתו, לא שייך לומר שבשעת ההלואה לא לקח לזכרון, ועתה לאחר ההלואה לקח לזכרון. אם לוקח משכון אחר ההלואה בודאי דלוקח עתה לגבות החוב, והנה אם נסבור שומר אבידה כשומר חנם דמי, א"כ אם אין קונה המשכון, אין מתחייב באונסי גנבה ואבידה, וע"י שקונה המשכון ויש לו קנין לגוביינא נתחייב באונסי המשכון, לרש"י לאונסין ולשארי פוסקים לגנבה ואבידה, מעתה יהי' הפירוש בגמ' אימר דאמר ר' יצחק דבע"ח קונה משכון, אם לקח שלא בשעת הלואתו דבודאי הוא לוקח לגובינא וקונה את המשכון לגובינא, אבל אם לקחו בשעת הלואתו, מהיכא תיתי דרצה המלוה לקנותו ולהתחייב בגנבה ואבידה דילמא לא כיון לקנותו ולקחו רק לזכרון דברים בעלמא וכל זה הוא אם נימא דשומר אבידה כשומר חנם דמי, א"כ ע"י קניתו את המשכון הוא מפסיד, שיתחייב בגנבה ואבידה, א"כ אף שירויח שלא יהי' משמע, ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו, אעפי"כ כיון שמצוי גניבה