לבוש מרדכי בבא מציעא קעג

היא מתקדשת בלא שחרור ובלא הפקר ע"כ דסובר אין גופה קנוי, לכן נראה לי דסברי התוס' אף אם נימא גופה קנוי ג"כ מתקדשת דכמו דלרבנן דסברי מעות הראשונות לקדושין נתנו היינו דוקא אם מקדשה אז אגלאי מילתא למפריע דהוי לקדושין. אבל אם אין מיעדה אז הכסף למכירה לקנות גופה כן לר' יוסי בר' יהודה אם אין מיעדה אז מעות הראשונות למכירה ניתנו ואם מיעדה אז מעות הראשונות להלואה נתנו והיא גופא משכון בנכיתא ומוכיח רבא בשם רב נחמן דע"כ לר' יוסי בר' יהודה אם מיעדה מעות הראשונות להלואה נתנו (אף אם סובר גופא קנוי אם אין מיעדה) דאם מקדשה בהקנאת גופא איך מתקדשת בלא שחרור ובלא הפקר ע"כ לריבי' אם מיעדה מעות הראשונות להלואה נתנו

והנה הרמב"ן לא סבר כותי' דהתוס' דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת היינו דמקדשה בהנאת מחילת מלוה: כמו שמקשי התוס' בעצמם דבהנאת מחילת מלוה הוא בלא משכון מקודשת ומה שמתרצי התוס' דקמ"ל דמקודשת אף שאין מחזיר לה המשכון. הא מקשי התוספות בעצמם א"כ מאי ראי' מדריבי"י הלא ביעוד מחזיר לה הגוף, ומה שמתרצי התוס' דפשיטא לי' דעיקר היעוד מפני מחילת השעבוד קשה עכ"פ איך מביא ראי' למקדש במחילת מלוה שיש עלי' משכון. והנה המהרש"א תירץ כיון דמיירי בקטנה ואין לה דעת לא שייך בהחזיר לה גופא ע"י יעוד דלא סמכא דעתה, אכן זה קשה מאד כיון דזה עיקר התירוץ הי' לתוס' לומר כן דהכא לא סמכא דעתה דקטנה היא ומאי קאמרי דפשיטא לי' דעיקר יעוד במחילת מלוה ועוד הא עיקר סמיכת הדעת בענין הקדושין הוא של האב ורק מוכיח דיש לה יד לקבל הקדושין: ועוד בכלל אם אין לה דעת לא שייך לא סמכא דעתה, ועכצ"ל דכונת התוס' דעיקר ראית רב נחמן מדר' יוסי בר' יהודה הוא רק להוכיח דמחילת מלוה מועיל, דזה מוכיח מדר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר במלוה שיש עלי' משכון הוא סברת עצמו להשמיענו דאין זה חסרון וכן מצאנו כן כמה פעמים בגמרא גיטין דף נ"ה, אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מקודשת מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה ה"נ לא בעינן דעתה פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי' בטלי' קמ"ל אם איתא דבטלי' לעדים הוה אמר להו והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא והתם הא ג"כ תקשה כיון דעיקר חידושא דרבא דלא נימא בטולי' בטלי' הא זה אין מוכח כלל מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא ואיך אמר דזה נשמע מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא ע"כ דעיקר אמר רבא דמעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שמעינן דלא בעי דעתה. וזה החידוש דלא נימא בטולי בטלי' זה אמר רבא מעצמו, ה"נ צריך לומר לדעת התוס' דעיקר שמענו מדר' יוסי בר' יהודה דהנאת מחילת מלוה מועיל, אלא דרבא אמר רב נחמן הוסיף עוד דאף במלוה שיש עליו משכון ולא החזיר המשכון מקודשת

אכן זה דוחק מאד כיון דעיקר לימוד מד"ר יוסי ב"ר יהודה הוא דמחילת מלוה מועיל וזה לא נזכר כלום בדברי רבא אמר רב נחמן וגם לפי זה בקדושי יעוד יהי' צריך לומר לה שמקדשה לא במלוה אלא בהנאת מחילת המלוה וזה לא מצינו, דהרי בברייתא איתא כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מיועדת וחידוש זה לא נזכר שצריך שיאמר לה בהנאת מחילת המלוה משו"ה מפרש הרמב"ן הגמ' כפשוטה דאף דהמקדש במלוה אינה מקודשת התם אין מגיע לה ע"י הקדושין דבר חדש משא"כ במקדש במלוה שיש עלי' כיון דבע"ח קונה משכון א"כ ע"י הקדושין בא לה דבר חדש שמה שהי' לו קנין בהמשכון לגבות עתה נעשה המשכון כולה שלה ומה שמקשה הש"ך דאמאי אינו מביא הא ד"ר יצחק להא דהמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת ואמאי לא מביא להא דקדשה במשכון מקודשת מד"ר יוסי ב"ר יהודה דבאמת שני ענינים המה הא דקידשה במשכון מיירי שמקדשה בעצם המשכון היינו שהוא קנה המשכון והוא מקנה לה שהיא תקנה הקנין שקנה בהמשכון והא דמקדש במלוה שיש עלי' משכון אינה מקדשה בעצם המשכון שהרי אין מקנה לה המשכון דהאי קנין שיש לו במשכון דידה הקנין לגבות החוב זה לא יוכל להקנות לה לעצמה דאיך שייך לומר שהיא תקנה בהמשכון שלה לגבות החוב שיש עלי' והוי רק סילוק שע"י הקדושין מסתלק הקנין, שהי' לו בהמשכון ולפי זה הכא במקדש במלוה שיש עליו משכון אי אפשר להביא הא דר' יצחק דאף דהמלוה קונה קנין בהמשכון מדר' יצחק אעפי"כ לה אין יכול להקנות הקנין הזה דאין אדם קונה על עצמו לגבות חוב שלו, וא"כ הוי אמינא כמו במלוה שאף שיוכל לקדשה במלוה דאחרים אעפי"כ לקדש אותה במלוה שיש לו עליו אין יכול ה"נ במלוה שיש לו עלי' משכון אף שהוא קנה מדר' יצחק אעפי"כ לא תתקדש משום דהוי רק סילוק לא הקנאה להכי איצטריך מדר' יוסי בר' יהודה דאעפי"כ כיון שע"י שהוא מוחל המלוה לה בא לה דבר חדש בהמשכון משו"ה מקודשת כמו ביעוד דמקודשת במה שמסלק המלוה ובא לה דבר חדש גופא שהי' מקודם משכון לו ועתה נסתלק וכן למעלה בקידשה במשכון אי אפשר להביא מדר' יוסי בר' יהודה דדילמא בע"ח אין קונה: משכון, וא"כ אם מקדשה במשכון דאחרים אינה מקודשת שהרי לדידי' ג"כ אין קנוי המשכון והא דמקודשת ביעוד לר' יוסי בר יהודה נצטרך לומר דמקדש במלוה דידה מקודשת אף בלא משכון משו"ה איצטריך להביא מדר' יצחק, דבע"ח קונה משכון א"כ אם נותן לה המשכון הוא מקדשה בדבר שיש לו קנין, לפי זה שפיר מביא הרמב"ן ראי' לפי פירושו המוכרחת בדברי הגמ' דמשכון קונה אף בשעת הלואה דהרי הכא מיירי בהי' המשכון בשעת ההלואה ואעפי"כ מקודשת, ע"כ דגם בשטת ההלואה קונה המשכון

וכן מה שמביא הרמב"ן ראי' מהא דפרק כל שעה דישראל. שהלוה לעכו"ם על חמצו עובר עליו דמוקי לה בשהרהינו אצלו והקשה ע"ז הש"ך הא ע"כ מעיקרא הוי סבר דמיירי בלא הרהינו אצלו אף דקתני הלוהו על חמצו דהוה ס"ד שלא השכינו אצלו בביתו והאי דקתני הלוהו על חמצו הפירוש ששיעבד לו ה"נ למסקנא אפשר לפרש דמעיקרא שיעבד לו ואח"כ הרהינו אצלו שלא בשעת ההלואה שעל זה כתב הש"ך שזה פשוט ושתמוה על הגדולים שהרעישו עולם בזה, אכן לדידי נראה דראית הרמב"ן נכונה. דהנה לפי מה שביארנו, אם נימא שיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו, ור' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו ע"כ דהיינו דוקא בגוביינא דבי דינא, אבל לא מרצון הלוה דסבירא לו דאין האפשרות להקנות הקנין לגוביינא ורק לבי דינא נתנה: התורה הכח להקנות הקנין הזה, וא"כ הכא דאיתא הרהינו אצלו הא מיירי מדעת הלוה ואם נימא דדוקא שלא בשעת הלואתו אמר ר' יצחק איך מביא להא דר' יצחק על הרהינו אצלו, הא נעשה שלא בגוביינא, דבי דינא, ע"כ דמועיל אף שלא בגובייני דבי דינא שלא בשעת הלואתו ומכש"כ שיועיל בשעת הלואתו מדעת הלוה אחרי דלא בעינא לכה בי"ד

ועוד אפילו לדברי הש"ך ראית הרמב"ן מוכרחת דהכא מיירי בשעת הלואתו הרהינו אצלו מדקתני הלוהו על חמצו, ואף דמעיקרא הוי סבר דלא הרהינו אצלו ואעפי"כ