לבוש מרדכי בבא מציעא קסט

דמשו"ה אם חלה הפועל צריך להשלים משום דאין גופו קנוי והתשלומין בעד מה שעשה וכמו דלא יהבינן בשביל זה לפועל קולא דעבד עברי לענין דין דחלה, מכש"כ דלא יהבינן לו קולא זו בחוזר בו, ולא עוד אלא דהקצות עצמו בס"ק יוד מסכים להש"ך דאף אם הקדים שכרו ג"כ אם חלה מחזיר לו. משום דסבירא לי' דאין סברא לומר דשילם לו בעד התחייבותו כיון דפועל אין גופו קנוי וא"כ איך מסיק כאן דדברי הטור נכונים דהרי הא בהא תליא אם חלה פסידא דפועל הרי דהתשלומין בעד הפעולה וא"כ אם חזר איך ישלם לו יותר ממה שעשה, ולא דמי כלל לגרעון כסף דכבר נתחייב האדון להעבד כל הדמים ועתה הוא קונה עצמו מיד האדון במחיר ששוה עתה, אבל בפועל הא הבעה"ב לא נתחייב קודם שעשה

סימן ל

סוגיא דהלוהו על המשכון יבאר שיש קנינים לקנות דמי החפץ. ובמשכון יש פוסקים דסברי שהוא ג"כ קנין דמי החפץ הרמב"ם והר"י מיגש סבירא להו דמשכון הוי רק קנין לגבות. ויבאר דלמאן דס"ל דבע"ח קונה משכון אף שלא בשעת הלואתו טעמו דקנין למשכון הוא רק בגוביינא דבי דינא וא"כ לאחר לא יוכל להקנות. ויבאר דלר' יוסי בר' יהודה אם מיעדה מעות הראשונות להלואה. ואם אין מיעדה הוי למכירה

דף פא הלוהו על המשכון שומר שכר לימא מתניתין דלא כר' אליעזר דתניא המלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו. דברי ר"א, ר' עקיבא אומר יכול לומר כלום הלותני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך כו' והכא בדשוי משכון שיעור זוזי וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין. מכאן לבע"ח שקונה משכון ותסברא אימר דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו מי אמר כו'

והנה הרמב"ן. והרשב"א, פסקו להלכה דאף בשעת הלואתו בע"ח קונה משכון. והא דאמרינן אימר דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא ע"ד בירור קאמר אלא על הספק דאל"כ קשיא הך דהשולח ופרק כל שעה. והך דפ"ק דקדושין. אכן הש"ך בסימן ע"ב ס"ק ט' דחה ראיות הרמב"ן מה שכתב הרמב"ן ראיה מפ"ק דקדושין דאמרינן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכד"ר יצחק הרי שפיר נוכל לומר דהיינו שקידשה במשכון דאחרים שלא בשע' הלואתו גם הראי' שהביא הרמב"ן מהא דאמרינן קדושין (דף י"ט) קדשה במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה אינו ראי' כלל לפי מה שפירשו התוס' ושארי מפרשים בפרק קמא דקדושין. דמיירי במשכון דידה ואין מחזיר לה המשכון אלא מוחל המלוה ואדרבה להרמב"ן והרשב"א קשיא דמאי קאמר מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה הו"ל מקודשת מדר' יצחק ומה שהביאו ראיי' מהא דפרק כל שעה דישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו דמוקי לה בהרהינו אצלו, ומטעם דר' יצחק דקנה משכון. שהוכיחו דמיירי בשעת הלואתו דהרי מוכיח בב"מ דהלוהו על המשכון ש"ש מיירי בשעת הלואתו, ה"נ הלוהו על חמצו. הא מיירי בשעת הלואתו דחה זאת הש"ך. דהא מעיקרא הוי סבר דלא מיירי בהרהינו אצלו דהוה ס"ד שלא השכינו אצלו בביתו אף דקתני הלוה לעכו"ם על חמצו. והוה סבר דמיירי ששעבד לו חמצו: וא"כ נהי דמשני שהרהינו אצלו. מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי שהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על החמץ שהי' לו בביתו ששעבדו לו ואח"כ הרהינו אצלו, וכתב הש"ך על זה ז"ל וזה לפענ"ד ברור ותמהני על בעלי התוס' ושאר גדולים שהרעישו העולם בזה הלא הדברים פשיטים ומוכרחים כמו שכתבתי

ולישב קושית הש"ך ודחיותיו את דברי הרמב"ן והרשב"א נראה לי' דהנה לעיל בסימן ד' ביארנו דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון. הקנין אינו אלא לגניבה ואבידה אבל לא נענין אונסין, והקשה הש"ך ממ"נ אם הוא שלו יתחייב באונסין ואם אינו שלו, אפילו בגניבה ואבידה לא יתחייב, וביארנו. דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון. הכונה שקונה את המשכון לגבות ממנו החוב ולא נעשה החפץ שלו. אלא למשכון שקונה קנין בהחפץ לגבות ממנו חוב שלו דמשו"ה לא נעשה מטלטלין אצל בניו: משו"ה באונסין אינו מחויב שהרי לא נפטר עדנה מחובו. ולא קנה את החפץ שיהי' שלו, אבל בגניבה ואבידה מחויב דכיון דקנה קנין לגוביינא בהחפץ הרי יוכל לקדש בזה את האשה שהרי הקנין שיש לו בהחפץ לגבות יוכל להקנות להאשה שיהי' לה הקנין לגבות ממנו ויש לו הנאה מזה החפץ שיוכל לגבות ממנו משו"ה מחויב בשמירה

בזה נראה לי לבאר הר"י מיגש הובא בנימוקי יוסף ב"מ ריש פרק שנים אוחזין. שכתב דאם מודה מקצת, ונותן משכון על מה שמודה לא הויא הולך והביא ראי' מדאמר פ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן התקדשי לי במנה והניח לה משכון על זה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ודחו דבריו דהא הכא הטעם משום שאין מחויב לה וביאר הנ"י דברי הרב ר' יוסף דכונתו כיון דחזינן מגמ' זו דבלא מעות אין קונין משכון א"כ מה שהניח המשכון לא קנתה דהרי המעות הלואה היא ומלוה אינה קונה ומה שקונה משכון שלא בשעת הלואתו הוא מגובינא דבי דינא וגזירת הכתוב הוא או בשעת הלואתו דמעות קונות אבל משיכה למשכון לא מהני והכא שנותן לו המשכון שלא בשעת מתן המעות לא קנה המשכון דהא מלוה אינה קונה ע"כ לפי פירוש זה של הנמוקי יוסף בדברי הר"י מיגש, למאן דס"ל מלוה קונה במכר יהי' הדין דאם נתן משכון הוי הילך, ובפרט הכא דהוי המשכון בידו משעת הלואה הוי המשכון הילך אכן הרמב"ם הא פסק בפ"ד מהלכות טוען ונטען הלכה ו' דאף אם הי' המשכון בידו מזמן ההלואה לאו הילך הוא וכתב המ"מ דכן כתב הר"י: מיגש בשם רב אלפסי ז"ל דמשכון לאו הילך הוא, ולפי פירוש הנמוקי יוסף בדברי הר"י מיגש, הא אדרבה מוכח מדבריו דהיכא דקנה משכון הוי הילך שהרי הביא ראי' מהא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלא קנתה את המשכון בכה"ג לאו הילך דמשיכה למשכון אין קונה, אבל היכא דהיא מקודשת היינו היכא דקנתה אז הוי הילך

לכן נראה לי לבאר דברי הרב ר' יוסף כן, דהנה הר"ן בפרק כל הנשבעין הביא דברי הרמב"ן ז"ל, שתירץ על דברי הגאונים דס"ל דאם נאמן המשכון לטעון בכדי דמיו, וכן בעזי דאכלי חושלא. צריך התופס, לשבע בנק"ח כעין של תורה, והקשו מהא דכל זמן שהטלית ביד האומן אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצת אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן הממע"ה, דמשמע דאין מחויב שבועה ונאמן האומן במגו, וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל דלא