לבוש מרדכי בבא מציעא קסח

ומכוש שעושה הפועל הוא התחייבות על בעה"ב לשלם א"כ בפועל מה שאין משתלמת שכר פעולתו אלא בסוף הוא רק דין בזמן הפרעון. שאין מגיע זמן הפרעון עד לבסוף והוי כמלוה שלא הגיע הזמן. דשם יש דין מעמד שלשתן משו"ה בעשה מלאכה ונתחייב לו פרטה יכול לקדש אשה. אבל בשוכר כלי. שם דין דשכירות אינה משתלמת אנא לבסוף. הוא דין בעצם החיוב דכל זמן שלא נשלם קנין השכירות לא חל עדנה החיוב שם אית לי' להמחבר. דאין כאן דין דמעמד שלשתן: אכן חידוש שחידשה התורה שאף שקנה קנין תשמיש השדה אעפי"כ חיוב התשלומין חל כשיגמור הקנין היינו דוקא היכא דלא גלי דעתו שהוא משלם בעת ששכר את השדה או הבית אבל אם גלי דעתו שקונה לגמרי ומשלם תיכף אז הקנין של התשמיש שלו לגמרי ולא שייך כלל לומר שלא חל החיוב, שהרי הוא שילם לגמרי אכן אם שכר בסתמא ובעת ששכר לא שלם אף שבאמצע בתוך הזמן נתן לו. הוי כמו שאחד לוה מחבירו, כסף בעוד שלא הגיע זמן חובו שחבירו מחויב לו, דאמרינן זה גובה וזה גובה. ואף מאן דסבירא לי' בכתובות דלא אמרינן זה גובה וזה גובה, היינו דוקא משום שאין נפקא מינה בדין. אמרינן הפוכי מטרתא למה לי, אבל אילו הי' נ"מ בדין הכל מודים דאמרינן זה גובה וזה גובה

מעתה מיושבים דברי הרמ"א דהנה בשכר אחד בית לזמן ששכירות ליומא ממכר הוא בלא קרא דשכיר שנה הי' הדין דאם נפל צריך לשלם כל שכרו שהרי קנין תשמיש שלו נפל אלא דמקרא דכשכיר שנה ידעינן דכל זמן שלא נגמר הקנין לא חל חיוב, וא"כ בנפל באמצע בעד מה שהשתמש שעתה נגמר הקנין צריך לשלם. אבל מה שלא נשתמש אין צריך לשלם. שהרי לא חל החיוב עדנה, ואף אם באמצע הזמן שלם לו כל השכירות לא היתה כונתו לשנות דין השכירות ועיקר החיוב רק הי' ע"ז דין דזה גובה וזה גובה משו"ה אף אם בתוך הזמן שילם לו כל השכירות ונפל הבית או נשרף: צריך לחשוב מה שדר והמותר צריך להחזיר, כל זה, אם לא הקדים השכירות בעת ששכר אבל אם הקדים ושילם כל השכירות בעת ששכרו אז ודאי אם נפל אין מחזיר לו מה שבידו, דהרי קנין תשמיש שהי' לו בהבית קנין לגמרי נפל או נשרף. ושניהם הפסידו המשכיר את גוף הבית. והשוכר את קנין שכירותו, ועל זה חידש הרמ"א דוקא בנשרף רק בית שלו אז הדין דדוקא אם לא הקדים השכר בעת ששכר. אמרינן דמחזיר מה שבידו בעד מה שלא דר אבל אם הקדים השכר אז אין צריך להחזיר מה שבידו דקנין של השוכר נפל או נשרף אבל בנשרף כל העיר דהוי כמכת מדינה. ומום במקח, אז אף אם הקדים שכרו ג"כ מנכה לו מן שכירותו מה שלא דר ומחזיר לו כדין בחכירות דאם היתה מכת מדינה. אין צריך לשלם לו

ועתה נבא לדברי התשובת מיימוני שחילק בין הקדים שכרו ללא הקדים לענין אם חלה בינתים, דהנה לפי הבנת הקצות בדברי התשובת מיימוני דמשו"ה פועל יכול לחזור בו בחצי היום משום דזה מקרי יוצא בגרעון כסף:

א"כ יקשה מאי קאמר בגמ' בדף יוד דכי הדר בי' משו"ה יכול למיהדר בי' משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא אף בעבד לעבדים, היינו בעבד עברי ג"כ הדין דיוצא בגרעון כסף כדכתיב והפדה אכן פשוט דמה שיוצא עבד עברי בגרעון כסף הוא דוקא בנתן כסף שבזה הוא קונה עצמו מיד הרב, וכמו דהאדון קנה אותו בכסף מקנתו, כן הוא קונה עצמו מיד האדון בכסף שהוא נותן להאדון אבל אם יחפוץ לצאת ע"י שיחשוב מה שהאדון חייב לו בזה לא יוצא שהרי הוי מלוה. וכמו שאין מקדשין במלוה כן אין יוצא העבד מן הרב ע"י מלוה, נמצא דבפועל אילו היה הדין דפועל גופו קנוי לא הי' יכול לצאת בחזרה, שהרי אין עושה קנינים לקנות עצמו ורק חוזר בו, ועוד, אף מלוה אין כאן. שהרי אם פועל הי' גופו קנוי, אעפי"כ הי' לו דין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף. ולא חל עדנה חיוב על בעה"ב לשלם לו, וא"כ במה פקע קנין שלו בהפועל, משו"ה בלא קרא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים לא הוי פועל יכול לחזור בו:

כיון שאין עושה קנינים רק חוזר בו, משו"ה קאמר דפועל יכול לחזור בו מקרא דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים דמזה שמעינן דפועל אין גופו קנוי, משו"ה יכול לחזור בו. אכן אף שאין גופו קנוי עכ"פ הלא הוא התחייב עצמו ושעבד עצמו לעשות כדאמרינן בעלים באמירה, וא"כ מנא לן שיוכל לחזור בו מההתחייבות והשעבוד ע"ז כתב התשובת מיימוני דזה ילפינן מעבד עברי אף שעבר על איסור וגופו קנוי אעפי"כ יכול לחזור בו. והתירה לו התורה לצאת בגרעון כסף והרי הוא חוזר מהתחייבותו לעבוד לו, ואמרינן מק"ו דפועל שאין גופו קנוי לו בודאי דיכול לחזור בו, ופועל אין צריך קנינים שהרי אין גופו קנוי. מקרא דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים:

. והקשה התשובת מיימוני מדוע בחלה לא יהבינן לי' קולא דעבד עברי דאין משלם בחלה שלש וע"ז תירץ התשובת מיימוני דהתם בהקדים שכרו פירוש דהתם בעבד עברי הא גופו קנוי לגמרי לתשמישין, והאדון הקדים לו כל השכר ואף אם לא הקדים, התחייב לשלם כל שכרו. שהרי גופו קנוי לגמרי, וא"כ מה דחלה העבד פסידא דהאדון. שגוף שהוא קנוי לו לתשמיש חלה, והא דאם חלה ארבע צריך להשלים:

הוא דחד קרא אמר שש שנים יעבוד. א"כ יציאתו מן האדון הוא בזה שיעבוד שש וכל זמן שלא עבד שש הרי אין לו עדנה יציאה לחירות, וחד קרא אמר ובשביעית יצא הרי דיציאתו. הוא בזה שהשנה שביעית לקניתו מסברא אמרינן דאם חלה ארבע גלי קרא דשש שנים יעבוד דאם לא עבד שש חסר לו יציאה ומקרא דבשביעית ילפינן. שאם לא חלה רק שלש יציאתו הוא שזה השנה השביעית לקניתו, ואף שהוא קנה אותו שיעבוד שש שנים, כיון דגופו קנוי לו הרי גוף שלו נפסד כל זה הדין בעבד עברי דגופו קנוי אבל בפועל הא לא הקדים לו שכרו. וא"כ מה דהתחייב הבעה"ב לשלם, איננו לא בשביל קנינו, שהרי פועל אין גופו קנוי, ואף לא בעד התחייבות הפועל לעשות, שהרי לא הקדים שכרו וא"כ חיוב שעל בעל הבית לשלם:

הוא בעד פעולתו. מה שיעשה, וכל פעולה מחייב את הבעה"ב לשלם בעד כל מכוש נמצא כשלא עשה. אף שהוא אנוס. אין על בעל הבית לשלם להפועל בעד מה שלא עשה ובעה"ב נתחייב רק לתן להפועל לפעול דכמו דהפועל נתחייב לפעול, כן הבעה"ב נתחייב לתן לו לפעול, אבל חיוב התשלומין הוא בעד כל מכוש ומכוש משו"ה אם חלה הפועל אין משלם לו. אלא בעד מה שעשה וחידש התשובת מיימוני, דאם הקדים הבעה"ב שכרו להפועל בעת ששכרו. אז אמרינן. דהוא שלם לו בעד התחייבותו לעשות היינו בעד ההשתעבדות והפועל מחויב לפעול והשתעבד עצמו, ובזה סבירא להתשו' מיימוני, דאמרי' כיון דהקדים לו שכרו אמרינן דהתשלומין בעד ההשתעבדות לעבוד, ובזה יהי' הדין דאם חלה לא יצטרך להשלים דהבעה"ב הפסיד השתעבדות שלו

עכ"פ למדין אנו מדברי התשובת מיימוני דפועל אין גופו קנוי, ואם לא הקדים שכרו. חיוב התשלומין הוא בעד פעולתו: וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וא"כ דברי הטור שלא מיירי בהקדים לו שכרו שהרי כתב הטור שאם חזר בו בחצי היום. והוזלה ואין שוה אלא ב' דינרין צריך לתן לו הבעה"ב ששה דינרים ואין מעכב בידו אלא ב' דינרין: הרי דמיירי בלא הקדים שכרו שפיר הקשה הש"ך אמאי ישלם לו ששה הא אין מחויב לו אלא בעד מה שעשה, והוא עשה רק חצי היום וכפי שכירותו אין מגיע לו אלא ד' דינרין אמאי יתן לו יותר מכפי ששכרו. ופליאה היא על הקצוה"ח שהביא מדברי התשובת מיימוני ראי' לדין הטור. ואדרבה מדברי התשובת מיימוני מוכח שלא כדברי הטור. שהרי כתב