לבוש מרדכי בבא מציעא קסז

דינרין צריך לתן לו הבע"ב ששה דינרין ואין מעכב בידו אלא הב' דינרין והקשה הש"ך דלא נמצא כן בשום פוסק וגם לא נהירא דנהי דיכול לחזור בו אבל שישלם לו הבע"ה יותר ממה ששכר עמו ד' דינרין לחצי יום אין סברא כלל לומר כן. וכתב ע"ז הקצוה"ח בס"ק ח' ז"ל ולענ"ד נראה דברי הטור נכונים לפי מ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סימן ל"א ז"ל והא פועל יש לו דין עבד עברי דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בו בחצי היום דילפינן לה מע"ע דיוצא בגרעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילינן בי' כ"ש פועל כדפירישית בפ"ק עכ"ל וכיון דהוא מדין ע"א דיוצא בגרעון כסף ובע"ע קי"ל דמחשבין להקל כמבואר ספ"ק דקדושין וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהלכות עבדים ז"ל כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו עפ"י שנים הנותרות ע"ש והוא מש"ס קדושין שם דף כ', וא"כ ה"ה בפועל אם הוקר ושוה עכשיו יותר יכול לחזור בחצי יום ומחשב עם בעה"ב לפי דמים ששכרו ואם הוזל מחשב עפ"י שנים הנותרות וזה נכון: ומסיק הקצות דנראה עיקר כדברי הטור

אכן לדידי נראה לי דאף לפי דברי התשובת מיימוני דברי הטור תמוהים דהנה שם בתשובת מיימוני הקשה על מאי דמשמע בפרק האומנין דאין נותן לו אלא שכרו של חצי היום ולא כל שכרו דכולי יומא אפילו באניס, ע"ז הקשה הא פועל דין ע"ע יש לו דמה"ט פועל יכול לחזור בו כו' וכל קולי דע"ע יהבינן לי' (וכולי כמו שהביא הקצות דבריו הנ"ל). והא ע"ע היכא דחלה שלש אין חייב להשלים וי"ל שאני התם כבר קיבל העבד הכסף אבל הכא עדיין לא נתן לו בעה"ב שכר הילכך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו עכ"ד התשובת מיימוני הנ"ל שהביא הקצות עם תחלת דבריו, ועיין ש"ך ס"ק כ"ה שכתב על דברי התשובת מיימוני אלו ז"ל החילוקים שכתב הר"ב בין חזר הבעה"ב וקבלן ובין הקדים לו שכרו הוא מדברי הרא"ש שכתב כן לתרץ הא דמוכח בש"ס פ' האומנים דא"צ לשלם להם כל שכרם ובפ"ק דקדושין דף י"ז אמרינן גבי עבד עברי חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים וגם הביא כן בשם מהר"ם לתרץ בין הקדים שכרו או לא וכן הוא בתשובת מיימוני בשם מהר"ם שהגיד לו בעל החלום ולפענ"ד דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כו' דלא מסתבר כלל לחלק בין הקדים לו שכרו או לא דמה בכך שהקדים לו שכרו הרי לא נתנו לו, אלא על דעת שיעשה מלאכה כדי הזמן ששכר עמו עכ"ד הש"ך

ונראה לי דהנה בחו"מ סימן שי"ב סעיף י"ז איתא דאם השכיר לו בית ונפל מחשב לו מה שנשתמש ומחזיר לו שאר השכירות וכתב הרמ"א דנשרף הבית דינו כנפל נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו בין הקדים לו שכרו או לא עכ"ד הרמ"א ותמה ע"ז הסמ"ע דמאי אירא בנשרף כל העיר מנכה לו משכירותו מה שלא דר הא נשרף דינו כנפל, ובנפל הלא כתב המחבר דמחשב לו מה שלא נשתמש ומחזיר לו שאר השכירות הרי דמיירי ג"כ בהקדים לו שכרו ואעפי"כ אף בלא מכת מדינה מנכה מה שלא דר

אכן נראה לי דהנה בספרנו על ב"ק סימן מ"א הקשינו על דברי הרמ"א באה"ע סימן כ"ח שכתב שאם עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה (אף שלא גמר עבודתו) יכול לקדש בזה אשה והוא מדברי המרדכי שכתב באיזה נשך דאף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו דוקא לענין שלא ישלם לו הבעה"ב שכרו. עד שיגמור ויעשה הכל, מיהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לענין דמיד שעשה קצת המלאכה ועולה שכרו עד כדי פרוטה יכול לקדש אשה, והנה במה יכולין לקדש אשה בחוב ע"כ דיקדש אותה במעמד שלשתן והקשינו מדברי המחבר בחו"מ סימן קכ"ו סעיף י"ח ז"ל ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע לזמן שיצטרך לו. וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן: אינו חייב ללוי אפילו דמי השכירות שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיחזיר החפץ ע"כ הרי דמטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אין יכול להקנות במעמד שלשתן בתוך הזמן. וא"כ איך תתקדש אשה במה שהפועל עשה קצת המלאכה

אכן יש לישב דהנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דאמר המחבר דבשכירות קודם חזרה לא שייך דין דמעמד שלשתן ע"ז הקשה הש"ך דמה בכך הא עכ"פ קי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ הרי ההלואה חיילא אלא דאין הזמן עדנה לשלם א"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן ובחוב שלא הגיע הזמן הא מהני מעמד שלשתן: וכתבנו לתרץ דהנה בב"מ אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. ומה שהקשה בתוס' הא בע"ז אמרינן שכירות לא קניא שם קאי לענין גוף הדבר. בודאי דאם שכר לא קנה גוף הדבר. וגוף הדבר שייך להמשכיר: אבל תשמיש הדבר כששכר ועשה קנין בכל דבר בקנינו הראוי לו קנה תשמיש הדבר לזמן שהשכיר לו, וא"כ לענין אונאה אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא דמכירת תשמיש הדבר ג"כ ממכר הוא ושכירות תשמיש ליומא ג"כ ממכר הוא אבל בע"ז דשם קאי לענין הא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ולענין איסור להשכיר בית לעכו"ם משום דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך: שם אמרינן כיון דגוף הפרה הוי של ישראל אף שהכהן קנה תשמיש הפרה אבל גוף הפרה היא של ישראל, אסור להאכילה כרשיני תרומה, וכן אסור להשכיר הבית לעכו"ם, דהרי כיון דגוף הבית של הישראל הוי ביתו: וכן לענין שבת מקריא בהמתך של ישראל אף שהשכירה לעכו"ם ומחויב עלי' בשבת משום שביתת בהמתו והנה כיון דשוכר קונה קנין תשמיש בלא קרא הוי אמינא דתיכף נתחייב השוכר לשלם: שהרי מה שישתמש אח"כ בשלו משתמש שהרי קנה תשמיש השדה, אכן גלי קרא דכשכיר שנה בשנה דשכירות שנה זו אינה משתלמת אלא לבסוף דכיון דלא הוי הקנין לגוף הדבר אלא לתשמיש אימתי יתחייב לשלם. כשיגמור הקנין אבל לא באמצע הקנין. והתורה לא קאי לענין זמני הפרעון. אלא לענין החיוב א"כ גלי קרא דכשכיר שנה בשנה דגבי שכירות החיוב הוא בכלות הקנין וכל זמן שלא נגמר הקנין לא חל כלל החיוב ובנפל נגמר זמן הקנין ממה שנשתמש ועיין תוס' ב"מ דף ס"ה ד"ה שכירות כל זה בשוכר כלי דהחיוב בעד הקנין אבל בפועל אילו הי' הדין דפועל גופו קנוי א"כ לא היה מתחייב בעד הפעולה שהרי בשלו הוא משתמש, וא"כ היה ג"כ הדין דאין מחויב אלא בכלות זמן הקנין דכולי חדא קנין הוא כל זמן שלא הפסיק אבל הא קי"ל דאין קנין בבן חורין בגוף מדין כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ורק היכא שגלתה התורה קנינים בעבד הנמכר גלתה התורה דגופו קנוי אבל פועל אין גופו קנוי, ואף דאמרינן התחיל במלאכה הוי קנין אין הכונה קנין בגוף הפועל, אלא קנין שעבוד והתחייבות לעשות וכמו דאמרינן בעלים באמירה ופירשו תוס' בתחלת השואל דהיינו מעת שהכין עצמו למלאכה אז מקרי שהוא שאול להבעלים, היינו התחייבות לעשות אבל אין קנין בגופו של פועל וכמו דאיתא בתשובת מיימוני הנ"ל דפועל אין גופו קנוי, א"כ אין התשלומין של הפועל בעד הקנין אלא בעד פעולתו א"כ כל פעולה ופעולה וכל מכוש