לבוש מרדכי בבא מציעא קסו

מתחייב, ועכצ"ל שיש שני מיני רבית: יש רבית שמשלם אגר נטר בעד ההלואה, וכל יום או חודש כפי שקצבו הוי התחייבות הרבית ואז הרבית הוא תשמיש הכסף והחיוב הוי בסוף ככל דיני שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית כזה. הוא מתחייב לשלם אחר כן. סך כזה היינו אם לוה מאה לשלם בעוד שנה מאה וחמשים ניתחייב מאה וחמשים. וזמן הפרעון. הוא בסוף השנה משו"ה אם זקף במלוה הרבית, נתחייב כבר הרבית וכיון דהתחייבות הזאת נתחייב בעודו עכו"ם מותר להישראל לקח ממנו: שחיובו בא כבר מקודם, אבל אם לא זקף במלוה, אז כל יומו חיובי אגר נטר: משו"ה אם הי' עכו"ם והתחייב, ואח"כ נתגייר. כל יום. הוא משלם אגר נטר והוי רבית דאורייתא

ובזה ניחא לי מה דלכאורה קשה מאי דפריך בקידושין, על הא דאמר אביי. בהנאת מלוה מקודשת ואסור מפני הערמת רבית ופריך האי הנאת מלוה ה"ד, אי דאזקפה ארבע בחמשה רבית מעליתא הוא, ועוד היינו מלוה, ולכאורה עדיפא הוי להקשות, אפילו אם נימא דהמקדש במלוה מקודשת, אעפי"כ היינו דוקא במלוה כזו שבידו לתבוע אותה, ומקודשת בההיא הנאה דנפטרה מלשלם אבל מלוה כזו שאין בידו לתבוע אותה, לא תתקדש ואף שבארנו דאי עביד מהני וחל חיובים, עכ"פ לתבוע הא אין יכול, אכן לדברינו לא קשה כלל דאם הלוה לה ארבעה זוז, והיא התחייבה לשלם בעוד חודש חמשה זוז, היא עתה מחויבת לשלם חמשה זוז. אלא שאם יקח ממנה חמשה זוז, אז מלבד שעבר, על כספך לא תתן בנשך. יעבור על לא תקח מאתו. ואם יקח ממנה רק ארבע זוז לא יעבור, אבל חיובה עתה חמשה זוז, ואם אמר אחר כך התקדשי לי בזוז אחד. וארבעה תתן לי בעוד ירח ימים באופן כזה לא שייך כלל לומר שהזוז הוא הרבית, הזוז הוא תחלת הפרעון על החיוב, והרבית יהי' בזוז האחרון. שיקח נוסף על הארבעה זוז, אבל הזוז שמקדשה בו אינינו הרבית אף שאומר שעוד ארבעה היא מחויבת, משו"ה אם הי' הדין. דבמלוה מקודשת, היתה מתקדשת באופן כזה דמתחלה אמר הנני מלוה לך ארבעה בחמשה שתשלם לי בסוף חודש וא"כ אמר לה התקדשי בזוז מן החמשה, אלא דפריך אמאי קרי הערמת רבית. הא רבית מעליתא הוא, ועוד איך מקודשת הא הוי מלוה, שוב מצאתי ברמב"ן ויקרא כ"ה שכתב ז"ל נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה לתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי באחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה, התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים. כו' ואף דבגמ' אמר זה נשך זה רבית. ולא חלקו הכתוב אלא לעבור בשני לאווין, היינו דבודאי הוי ילפינן מהדדי'

היוצא מדברינו: שיש שני מיני רבית, יש שהחיוב הוא בעד השתמשות שזה מתחייב בסוף ככל שכירות דאינה משתלמת אלא לבסוף. ויש רבית שכבר נתחייב מעתה. כל הרבית, והנה בב"ק איתא. אמר רב בין בגופן בין בשבחן. (אמרינן כל הקודם זכה) זעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן. במאי קמפלגי רב סובר קנסו גופן משום שבחן. וזעירי אמר לא קנסו גופן משום שבחן וקאמר לימא כתנאי שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית לימא רב דאמר כר"מ וזעירי דאמר כרבנן. אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד לא קאמרי רבנן אלא קרן דבהתורה אבל הכא קרן גופא מזיק, והנה בגמ' אמר לימא כהני תנאי המוציא תבנו וקשו' לרה"ר לזבלים. והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל רשב"ג אומר כל המקלקלין ברה"ר והזיקו חייבין לשלם: וכל הקודם בהן זכה ומותרין משום גזל הא גופא קשיא אמרת כל הקודם בהן זכה והדר אמר אסורין משום גזל אלא לאו הכי קאמר וכל הקודם בהן זכה בשבחן ואסורין משום גזל אגופן, ואתא רשב"ג למימר אפילו גופן נמי כל הקודם בהן זכה לזעירי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן. והכא בהלכה ואין מורין כן קמפלגי דאתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן, רב אדא בר אהבה אמר הלכיה ומורין כן ופסק הרמב"ם דהלכה ומורין כן

מעתה לפי שביארנו דברבית אי עביד מהני וחל החיוב וביארנו. דאם הלוה עתה מאה לשלם מאה ועשרים חל עתה החיוב מאה ועשרים: והקרן עם הרבית חדא נינהו, וגם הוכחנו, דהיכא דזקף הקרן עם הרבית התחייבות הוא עתה, בעת הזקיפה, מעתה מבואר היטב דברי המרדכי שכתב שאם כלל הקרן עם הרבית, אפילו החייב מודה אין צריך לשלם, וכתב הרמ"א גם בשם התוס' כן והקשה הש"כ. הא תוס' רק אליבא דר"מ אבל רבנן הא לא קנסו אכן לדברינו הדברים מבוארים היכא דלא כלל הקרן עם הרבית, א"כ הקרן לבדו: והרבית לבדן. וקרן שהוא בהתירא לא קנסו משום שבחן, וחיוב הרבית הוא בעד ההשתמשות בכה"ג גובה את הקרן, אבל אם כלל הקרן, עם הרבית דשם קרן גופא באיסורא שממאה נעשה חיוב, של מאה ועשרים הא לרב דהלכה כמותו, גם רבנן מודו דקנסו גופן משום שבחן, א"כ כמו לר"מ דס"ל דקנסו. אף אם החייב מודה פטור מלשלם, ה"ג לרבנן היכא דכלל הקרן עם הרבית ששם הקרן מזיק, שעושה חיוב של הרבית אף אם החייב מודה, ג"כ פטור, דהיכא דקרן מזיק, גם רבנן מודו דקנסו גופו משום שבחן ואף דהרמ"א חו"מ סימן תי"ג, כתב די"א דהלכה ואין מורין, היינו ללך לכתחילה לטול, אבל היכא דהוי בידו אין אומרין לתן, ומה שהקשה הש"ך הא משמע מדברי התוס' דדמי לשטר מוקדם, דלא פסלו רק את השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד התם הא ההלואה לא הוי באיסור, ורק השטר הוא באיסור, משו"ה פסלו את השטר והראי' דהיכא דהוי מוקדם אין גובה ע"י השטר אפילו מבני חורין אף דבני חורין הא יש חיוב בעצמו: ע"כ כיון דבשטר יש החיוב ביחד קנסו את השטר אף לגבות מבני חורין. ה"נ היכא דזקף הקרן עם הרבית דהוי הקרן והרבית יחד, וקרן קא מזיק בכה"ג קנסו גופן משום שבחן ואף אם החייב מודה, ג"כ פטור מלשלם

סימן כט

סוגיא דפועל יכול לחזור יבאר דבשכירות כלי או קרקע ההתחייבות בכלות הזמן ובפועל ההתחייבות בעד כל פעולה, ויבאר חילוק בשכירות אם הקדים השכר בעת השכירות או שנתן בתוך הזמן, וכן בפועל

דף ע"ז והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום: הנה הש"ך בחו"מ סימן של"ג ס"ק י"ט הקשה על דברי הטור שכתב שאם שכר את הפועל בח' דינרים ועשה חצי היום וחזר בו והוזלה ואין שוה אלא ב'