לבוש מרדכי בבא מציעא קסה

א"ל אביי לר' יוסף וכללא הוא והרי סאה בסאה כו', אלא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה ומאי ניהו רבית קצוצה וכדר"א, כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזרין, רבית מוקדמת ורבית מאוחרת ע"כ, ולכאורה הדברים תמוהים, אם בא להשמיענו דיני רבית, הוא תולה דיני תורתנו הק'. בדיני אומות העולם אכן לדברינו, רב ספרא דין חדש בא להשמיענו, דאימתי הוי רבית קצוצה, דוקא היכא שאילו לא הי' איסור התורה של רבית, הי' הדין שמוציאין מן הלוה שחל עליו חיוב לתן, אז הוי רבית קצוצה, ומביא למשל מדיני אוה"ע, שאצלם אין איסור רבית היו מוציאין עפ"י הדין, מן הלוה למלוה, אז הוי רבית קצוצה, שהרי משעת הלואה הוקצץ, אבל באופן שאף בלא איסור רבית לא היו מוציאין דאף בדינהם, שאין אצלם איסור רבית לא היו מוציאים, א"כ לא חלה הקציצה, מן הדין בלא איסור הרבית, מה שהוא נותן אחר כך הוי רבית מאוחרת, אין מחזירין מן המלוה ללוה, דרבית קצוצה הוא דוקא היכא שיש התחייבות לתן, והנה היכא דהלוה על שדהו, ואמר אם לא אתן לזמן פלוני יהי' השדה שלך. כמו דהוי אסמכתא לענין קנית השדה, דלא קנה, מטעם דאסמכתא לא קניא, ה"נ לענין אכילת הפירות, אף בלא איסור רבית לא הי' מחויב כלל לתן לו פירות השדה, דאסמכתא הוא מה שאמר שיאכל הפירות, נמצא דאף בלא איסור רבית, אין כאן התחייבות. והיכא דלא התחייבות הוי רק רבית מאוחרת, ואין מחזירן ממלוה ללוה, משו"ה השיג הראב"ד, וס"ל דמה דאפיק רבינא לא מדין רבית אחרי שמטעם אסמכתא לא נתחייב לתת לאכול הפירות הוי רק רבית מאוחרת אלא מה דהוציא הוא מטעם גזלה דהוי מקח טעות

והנה ביורה דעה סימן קע"א איתא עכו"ם שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אעפ"י שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וגובה ישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית, שנתחייב בהם כשהי' עכו"ם, וכתב הרא"ש באיזהו נשך סימן נ"ז אף דהוי רבית דאורייתא התירו רבנן, (וצ"ל דפקיעו ממונו ולא הוי קום ועשה), דאל"כ הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ולכאורה קשה על הרא"ש דס"ל דהוי רבית דאורייתא, דהא איתא בחו"מ סימן ע"ב בש"ך ס"ק קס"ב בשם תשובת הרשב"א, שאם הי' משכון של עכו"ם ביד ישראל ברבית, והעכו"ם מחוייב לישראל אחר אין הישראל יכול לומר להישראל אתן לך הקרן והרבית:

שעולה עד עתה ואגבה מהמותר קרן שלי מטעם שהנך מחויב לי בשיעבודא דר' נתן. ופסק הרשב"א דאין בדבריו כלום והוא זכה בהמשכון לכל הזמן שקצב אף ברבית "שיעלה" אחר כן אף שהעכו"ם יכול לפדותו וכתב הש"ך דגם הד"מ והב"ח מודים לזה, הרי דאף הרבית שיעלה אחר כן מקרי כבר נתחייב. וא"כ אם היתה הלואה לזמן הא כבר נתחייב. בעודו עכו"ם. ואמאי הוי רבית דאורייתא. ואפשר דהרא"ש מיירי דוקא היכא שלא היתה ההלואה לזמן קצוב, וכדברי הש"ך דהיכא דלא הוי לזמן קצוב גם הרשב"א יודה, שיוכל השני לסלקו, אכן בדברי הרא"ש שכתב סתמא לא משמע לחלק וצריך לומר, אף דהעכו"ם זכה את הכסף לכל הזמן וזכה הישראל בהמשכון לכל הזמן. אעפי"כ כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ כל חיוב הרבית הוא עולה בכל יום אגר נטר:

שהוא משתמש בכספו ועתה הא העכו"ם נתגייר א"כ משלם הוא רבית, בכל יום בעד זה שמשתמש שזהו אגר נטר, והרבית הא רבית קצוצה, שהרי היתה קצוצה בעת ההלואה, אף דהקצוצה היתה בעת שהי' עכו"ם אבל התורה אסרה רבית מישראל אם היתה רבית כזו. שהיתה הקציצה בעת ההלואה. אף שהקציצה היתה בהיתר שהי' אז עכו"ם עתה שהוא ישראל הוא רבית דאורייתא דחיוב הרבית. חל עתה מפני שבעת ההלואה קצץ והוא מחויב, ואף שהקשו על זה מגמ' ערכין. דף כ"ד, דאיתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ופריך מהא דאין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזבוריות במאי עסקינן אלימא בבע"ח עכו"ם מי צאית ואי בישראל אי אכיל ריבתא מי שבקינן לי', כו' ומשני לעולם בבע"ח עכו"ם, שקבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי הכי רבית נמי לא לשקול:

ואם נימא כדברינו דרבית יש חיוב, מטעם השתמשות. א"כ מאי פריך:

אטו קבל עליו העכו"ם לשמור מצות ישראל:

שאם שאסרה התורה לקח רבית לישראל, הוא קבל עליו רק לשמור דינים. אבל לא מצוות שצותה התורה את ישראל ע"כ דרבית אינינו כלל חיובים דאין חיובים בעד השתמשות הכסף, אכן באמת לא קשה, דבודאי בלא איסור רבית, אם קצץ מעיקרא שיתחייב בעד השתמשות הכסף הוא מחויב, אלא דהחיוב הוא רק מקציצתו, א"כ רק הוא מתחייב אבל בניו אינם מחויבים לשלם:

ומדין התורה אם ישראל התחייב עצמו רבית לעכו"ם, יורשיו אין צריכים לשלם:

הרבית שעולה אחר כן ולא דמי נאם השכיר כלי' דבודאי היורשים יצטרכו לשלם:

דהתם אם היורשין משתמשין בהכלי, הלא ממילא מחויבים לשלם השכירות דאל"כ אסור להם להשתמש. אבל בההלואה כיון שמת מורישם, עליהם רק חיוב לשלם הקרן והרבית שעד עתה ומעתה אינם מחויבים לשלם רבית:

ואם הי' שומע העכו"ם לדיני ישראל, אין נקח רבית מהיורשים מה שעולה לאחר מיתת מורישם. וכן הא דאיתא בב"מ דף ס"א אל תקח מאתו נשך ותרבית, אבל אתה נעשה לו ערב ערב למאן אנימא לישראל והא תנא אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב אנא לנכרי וכיון דדינו דנכרי דאזל בתר ערבא איהו ניהו דשקיל מיני ריבתא אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ופריך אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי נא לשקול ג"כ אפשר לפרש דמדיני ישראל, הערב אין חייב אלא על שעת מתן מעות א"כ הערב אין חייב אלא על הקרן. אבל על הרבית שאינינו מתן מעות אין מתחייב. ופריך אי קבל לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול מהערב ומשני שקיבל לזו ולא לזו, ועוד אפשר לומר דטעמא דאין נפרעין מנכסי יתומים מן הזבורית הוא מטעם דדינא דבע"ח מה"ת בזיבורית, דאמר קרא לא תכנס אל ביתו והוא יוציא אליך, וזהו הדין שאמרה התורה שרשות בידו להוציא הפחות, אבל בעכו"ם דאין עליו מצות לא תכנס אל ביתו מדין התורה, העכו"ם גובה חובו. מן היפות, שהרי הוא הלוה כסף שהוא מיטב, וא"כ פריך שפיר, אם העכו"ם קבל עליו לדון בדיני ישראל, אף שעפ"י דיני ישראל הוא גובה חובו. מן היפות קבל שיהי' כישראל לזה, והוא מותר דינו, א"כ קבל עליו שיהי' כישראל, וגם רבית לא יקח ומשני שקבל לזו ולא לזו. וכן בב"מ פריך, כיון דסתם עכו"ם דאזיל בתר ערבא, א"כ מן הדין הוא אזל בתר ערבא דהוי כאילו התנה בישראל שתחלה יתבע מן הערב, והוי כאלו נשא ונתן ביד. אלא שהוא קיבל שידון בזה, כאילו הוא ישראל, א"כ גם על זה קיבל שלא יקח רבית

עכ"פ חזינן מדברי הרא"ש, דרבית עולה בכל יום ולא שהתחייב מקודם לכל הרבית שיעלה, א"כ יקשה האי דינא דתחלת סימן קע"א דישראל שלוה מעות מהעכו"ם ברבית וזקפו עניו במלוה ונתגייר, דאם עד שלא נתגייר זקפן במלוה גובה קרן ורבית, ופירש הסמ"ע דאפילו רבית שעלה משנתגייר דמשעה שזקפו במלוה הו"ל כולי קרן והא מוכח מהרא"ש דרבית שעולה אח"כ כל יום הוא