לבוש מרדכי בבא מציעא קסד

ישאר עליו איסור הלאו, בודאי דלא יתקנו רבנן ואף שמצינו בשבת הדביק פת בתנור, מיבעאי לגמ', או התירו לרדותה התם רדית הפת, נגזרה מקודם, ומיבעיא, אי התירו לו בשביל כדי שלא יבא לידי איסור שבת, ופשיט שם דהתירו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, (ואף אם בשוגג ג"כ הדין כן), ובודאי דלא יתקנו לכתחילה, שלא לקח ממנו וישאר באיסור הלאו, ע"כ כיון דתקנו רבנן שהוא ימחול, הוי כאלו נתן ויצא ידי שמים, ועקר הלאו, אכן הנך גאונים סברי, דהגרסא בגמ', דר' יוחנן סבר בטלו ולא בטלו, א"כ, אין עוקר כלל הלאו, רק דחיוב המלקות, בא על שני הדברים ביחד, על עברת הלאו, ועל בטול המצות עשה שחייבה אותו התורה, א"כ כשלקח רבית, והוא בא להחזיר איננו בא עתה לעקור הלאו דאיסורא דעבד, עבד, והוא בא לקיים המצוה שצותה אותו התורה, להשיב הרבית, וא"כ עתה הוי מצות עשה, וא"כ אין כלל ראי' דמחילה מועיל ברבית, דבאמת אפשר להיות כיון דכל רבית הוי מחילה, והתורה בטלה מחילתו א"כ אין מועיל בזה מחילתו, ורק כשבא להחזיר עתה ולצאת ידי שמים, מצות השבה שחייבה אותו התורה, הוי עתה מצות עשה, ומצות עשה קי"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ועל תעשה, וא"כ אם הוא עושה תשובה ורוצה להשיב ונקיים מצות עשה, של השבת רבית, אם רבנן פוטרים אותו יש כח בידם לעקור המצות עשה, בזה שאמרו אין מקבלין ממנו, ויצא ידי שמים, היינו מצות הנתינה שזה מוטל עליו, משא"כ להרמב"ם עיקר ההשבה לעקור הלאו דאל תקח, ע"ז אם מחילה אין מועיל, לא הי' מועיל גם מה שרבנן פוטרים אותו, עכ"פ לא יצא ידי שמים, שלא עקר הלאו, דלהרמב"ם יציאת ידי שמים, הוא לעקור את הלאו, אחרי שפסק קיימו ולא קיימו, משו"ה להרמב"ם מוכח, דמחילה עוקר הלאו, משא"כ להנך פוסקים מצות עשה דהשבה הוא ענין בפני עצמו, לא לתקן הלאו, ובמצות עשה קי"ל יש כח ביד חכמים לעקור, ואם הוא מחזיר יצא ידי שמים, מצות השבת הרבית

עכ"פ להנך פוסקים, והתוס' אשלהו, יוכלו לסבור דאין מועיל מחילה, מעתה אף דרבא סובר ברבית אי עביד לא מהני, אעפי"כ אמר מגופא דקרא שמיע לי', דרבית לא ניתן להשבון, ויהי' נ"מ למחילה, דמועיל דאילו הי' סובר רבא כר"א דרבית קציצה יוצא בדיינין, מטעם מצות רבית לא הי' מועיל מחילה, וא"כ אפשר דהנך דמקשי, על המרדכי אינהו סברי כתוס', דלרבא אף דמדין רבית, אין גובין מן המלוה גובין מדין אי עביד לא מהני, ואעפי"כ אמר רבא דטעמא דגלימא מפקינן מיני', כי היכי דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, הרי דמקח הנעשה באיסור, מועיל אף היכא דאי עביד לא מהני, וכמובן לפי זה מתורץ קושית הגרעק"א, על התוס' דס"ל דלרבא אין גובין רבית, והכא אמר דמפקינן, דלפי זה לא קשה, דהא רבא סובר דאי עביד לא מהני, ומפקינן מיני' מדין אי עביד לא מהני, והא דאמר רבא, בב"ק מקרא דוחי אחיך עמך, הוא לתרץ אליבא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח, וא"כ קשה מהא דאם יודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר, ואמאי אין חייבין, הא אם עבד לא מהני והוי גזלה בידו. דהא דמתרץ בגמ' ב"מ, דגם אבוהן אין חייב להחזיר: הוא אם נימא אי עביד מהני אבל אם נימא דלא מהני והוי גזלה בידייהו, אמאי לא יחזירו אם נימא רשות יורש לאו כרשות לוקח משו"ה משני רבא דהך ברייתא, אתיא כמ"ד. דרבית קצוצה יוצאה בדיינין רא דוחי אחיך עמך, דהרי בגמ' אמרינן תנאי הוא, ומאן דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, איהו דריש אהדר כי היכי דניחי לדידי' אי עביד מהני ברבית, כמו שביארתי למעלה ורק חיוב מצות השבה עליו, ולדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר, כן אפשר לישב קושית הראשונים, על המרדכי דאינהו סברי דרבא בעצמו, סובר דגם ברבית אי עביד לא מהני

אכן המרדכי בעצמו סובר כהרא"ש דאיהו מפרש דרבא דאמר מגופי' דקרא, הוא רק אליבא דר' יוחנן והוא בעצמו סובר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין, מקרא דוחי אחיך עמך, א"כ הרי גלי קרא ברבית דאי עביד מהני. וא"כ לא קשה מהא דאיצטריך לטעמא דמפקינן לגלימא, מטעם דלא לימא גלימא דמכסי דריבתא הוא, דהרי ברבית גלתה התורה דאי עביד מהני משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלתה התורה, אין מועיל המכירה

היוצא מדברינו דברבית שלקח אי עביד מהני וקנה, אכן כל זמן, שלא לקח עדנה, יש להסתפק, אם נימא דכיון דאסרה התורה לקח, אין חל חיובים, או דחיובים חלו, ורק שאסרה התורה זאת, אבל גם בהחיוב יש דין אי עביד מהני, שחל חיוב ושעבוד אלא שאסרה התורה להוציא הדבר לפועל

והנראה לי דהנה בקדושין דף ו' איתא אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, האי הנאת מלוה ה"ד אלימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמישה האי רבית מעליתא ופרש"י ז"ל ואמאי קרי לה הערמת רבית, ע"כ, ואם נימא דמה שמתחייבין ברבית, אין חל כלל החיוב, א"כ למה להקשות אמאי קרי לה הערמת רבית, דזה קשיא רק על הלשון הו"ל להקשות, אף אם נימא המקדש במלוה מקודשת היינו דוקא מלוה המחויבת, שאם היא מחויבת לו, ומקדשה במה שפטרה, מקודשת, אבל אם אינה מחויבת כלל, איך תתקדש, וכיון דהוי רבית: ולא חל חיוב עלי' הא אין כאן כסף כלל, ואיך תתקדש, במלוה שאינה מחויבת, ע"כ כמו דאמרינן אי עביד מהני, שאם לקח כסף רבית, חל הקנין, כן אם התחייב ברבית, חל חיוב, ומהני, רק שאסרה התורה להוציא החיוב לפעולות, ובזה מיושב קושית התוס' ב"ק דף ל' בד"ה דמשעת כתיבה עבד לי' שומא, ז"ל תימא לר"י מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית, ע"י שטר זה כיון שמכר הרבית: אכן לדברינו לא קשה דברבית כללא הוא דאי עביד מהני, ועושה השטר שעבוד, ואם תפס הוא, קודם לבע"ח מקרקע של הלוה, קנה ואם מת היורשים פטורים דהשטר עושה שומא ושעבוד

ובזה יש לבאר דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם שכתב בפ"י מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ז"ל המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי זה לא קנה מפני שזה אסמכתא ואסמכתא לא קניא לפיכך מחזיר כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית שנ תורה, עכ"ד הרמב"ם והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי דינא קאמר כו', ורבינא דחשיב ואפיק לא משום רבית אלא משום גזנה כו' והנה הכ"מ כתב שהם דברים זרים, ובאמת קשה על הראב"ד מדוע לא יהי' זה רבית קצוצה

לכן נראה לי דהראב"ד סובר, דאימתי הוי רבית קצוצה דוקא היכא שחל חיוב, ואז משעת הלואה, נקצץ הרבית וזה אסרה התורה, אבל היכא דגם בלא איסור שאסרה התורה, לא הי' חל התחייבות, אז אין כאן רבית קצוצה, שהרי לא נקצץ. אחרי שלא חלה הקציצה רק מה שהוא מעצמו נותן בנא התחייבות, זהו רבית מאוחרת ובזה יתבאר מה דאמרינן בגמ' דף ס"ב אמר רב ספרא כל שאילו בדינהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדינהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה