לבוש מרדכי בבא מציעא קסג

אבל לדברי התוס' דרבא בעצמו ס"ל אין יוצאה בדיינין לא איצטריך כלל לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דהא לדידי', הן ואביהן פטורין מלהחזיר. מטעם דלא ניתן להשבון. שוב מצאתי שמהרש"א הקשה זאת. ותירץ דרבא אמר התם לפי סברתו של רמי בר חמא דאית לי', כר"א דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבל זה דוחק, דא"כ הי' לתוס' לבאר. דרבא אמר התם אם נאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, והתוס' כתבו דבא לתרץ למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח ולא כתבו דבא לתרץ. אם נימא רבית קצוצה יוצאה בדיינין

לכן נראה דס"ל לתוס', דאף דרבא מפרש אליבא דר' יוחנן דמגופא דקרא שמיעא לי' דרבית הוקש לשופכי דמים, היינו כמו דשפיכת דמים. אין תיקון כן לרבית אין תיקון. דרבית לא ניתן להשבון. אכן לרבא לא יקנה המעות, מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ויוציאו ממנו מה שלקח. לא מטעם דרבית יוצאה, דניתן להשבון. דאיסורא דרבית דעבד עבד: אלא דיוציאנו ממנו. מטעם דאי עבד לא מהני ונ"מ לענין מלקות דאילו הי' רבית ניתן להשבון. מקרא דוחי אחיך עמך לא היו לוקין. ככל לאו הניתק לעשה. אבל כיון דרבית לא נאמר להשבון אף דמחויב להשיב, מטעם דאי עביד לא מהני, לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא

ועוד יהי' נ"מ אם מחל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ג, ז"ל הורו מקצת גאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית בעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה כו' יראה לי שאין הוראה זאת נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו לטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. ע"כ, והנה הגהת מימוני הביא דבעל ספר התרומות סתר ראית הרמב"ם, דשם הפקיעו רבנן מעות הלוה משום תקנת השבין. אכן הגר"א בחו"מ סימן ק"ס ס"ק ז' כתב ז"ל ומ"מ דברי הרמב"ם נכונים מש"ש וכי מאחר שאין מקבלין לצאת י"ש אלמא יוצא י"ש במה שנותן ואינו מקבל וע"כ מחמת המחילה, ע"כ דברי קדשו של הגר"א

והנראה לי דאזלי בזה הרמב"ם ושארי פוסקים לטעמייהו, דהנה בגמ' ב"ק דף צ"ד איתא. הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר ר' יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו כ"ו ת"ש הגזלנין ומלוי בריבית אעפ"י שגבו מחזירין גזלנין מאי שגבו איכא כו' אלא אימא הגזלנין ומאי ניהו מלוי רביות אעפ"י שגבו מחזירין אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא בתוס' ד"ה בימי רבי' דר"ת ס"ל דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו תיקן דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנין ודנין אותן כו' ור"י אומר דלא תקן רבי אלא מאותן שרוב עסקם ומחיתם בכך. כו' אבל אין לפרש דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה. דהא ההיא דגזלנים ומלוי רבית לא משמע דאיירי דעבדי תשובה ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו: עכ"ד התוס' אכן הרמב"ם הא הביא להאי דינא בפ"ד ממלוה הלכה ה' שכתב הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין כדי לפתוח להן דרך לתשובה וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו הרי דסובר הרמב"ם דרבי תיקן לדרי עלמא. ואם הי' סובר הרמב"ם דמיירי דוקא בעסקן ומחיתן מהן הי' לו לבאר, ע"כ דסובר הרמב"ם כמו האי טעמא דדחו התוס' היינו דתקנת רבי הי' במי שעושה תשובה ומחזיר בעצמו. שלא יקבלו ממנו ומה שמקשה בתוס' דהא ההיא דגזלנין ומלוי רביות מחזירין. לא משמע דאיירי בדעבדי תשובה, הרמב"ם יסבור דכיון דקתני מחזירין. הא קאי, עלייהו איך הוא הדין. מה שעליהם לעשות, א"כ לא מיירי בבי"ד נוטלין מהן דהא לא קתני חייבין. אלא מחזירין. היינו דשונה הברייתא, מה שעליהם לעשות. וא"כ הרי מיירי שמחזירין מעצמם וזהו תשובתם מה שמחזירין, ופריך למה יחזירו אחרי שלא יקבלו מהם, ומשני מחזירין לצאת ידי שמים היינו שזהו תקנת חכמים שאם הם מחזירין לצאת ידי שמים שרוצים לעשות תשובה אז לא יקבלו מהם:. אבל אם הם אין מחזירין ובי"ד באים לגבות מהם גובים מהם ודנין: דינו גזלות ורבית ומה שמקשה בתוס' דא"כ כל אדם יכול להערים, פשוט יש לישב שמי שאין רוצה באמת להחזיר לא יחזיר מעצמו. דהרי רבי תיקן רק. שאם מקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו: אבל אם קבל. אין מחייבין אותו לחזור א"כ מי שאין רוצה להחזיר, בודאי לא יחזיר. שירא פן יקבל הלוה ממנו. וא"כ אם הוא מחזיר הלא גמר בלבו, שאם יקבל ממנו ישיב לו וא"כ זהו תשובתו

והנה בסימן שלמעלה ביארנו דלמ"ד קיימו ולא קיימו עבר איסור הלאו. בנטילתו: ורק אם מקיים העשה אז הוא עוקר את הלאו, ומתירו. אכן למ"ד בטלו ולא בטלו היכא דניתק לעשה, אין הכונה שעל ידי העשה הוא עוקר את הלאו. אלא דחיוב המלקות: הוא בעד איסור הלאו: בצירוף ביטול העשה, ועל שני האיסורים ביחד. על עברת הלאו. ועל איסור ביטול מצות העשה לקי ולדידי' אין העשה עוקר את הלאו, אלא דאם קיים העשה ממילא אין עליו מלקות. שהרי לא עבר על העשה ולא בטלה, לפי זה הרמב"ם דאיהו גריס בגמ' דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו וכן פסק הרמב"ם, א"כ העשה עוקרת הלאו ותועלת העשה הוא לעקור את הלאו. ולפי זה מוכיח שפיר הרמב"ם מדאיתא בגמ', דאם החזיר ולא קבלו ממנו. יצא ידי שמים, ומה יציאת ידי שמים על ידי העשה, היינו לעקור את הלאו דלקיחת רבית, ע"כ דמועיל מחילה ברבית, דמחילה הוי כמו מעשה נתינה בפועל, ויצא ידי שמים וצריך לומר, דס"ל להרמב"ם דכל דבר שהוא לטובת הנותן הוי כאילו נתקיים הדבר בפועל אם זהו רצונו. וכהא דאמרינן בנדרים דף כ"ד ובגיטין דף ע"ד קונם שאת נהני לי. אם אי אתה נותן לבני כור של חטין כו' הרי זה יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי, והנה זה יש לפרש בשני אופנים: א) כיון דאמר לטובתו. כל מה שדעתו לכך על דעת זה נדר, או דמחילה הוי כנעשה הדבר בפועל, והגה מדאיתא ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחבירו ליום פלוני יכול להתירו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' אם נימא דהטעם דאמדינן לדעתי' שנשבע שיעשה כמו שירצה פלוני, א"כ אף אם האריך הזמן. אמאי לא יצא שבועתו. ע"כ צ"ל דהטעם משום דאם הוא מחל לו החוב הוי כאילו קיים הדבר בפועל אבל היכא דהאריך הזמן ולא מחל הא לא קיים שבועתו. ועיין שם בגר"א דג"כ כתב ז"ל ול"ד לרישא שם כאילו נתקיים בפועל

עכ"פ סובר הרמב"ם, דאם מחל הוי כמו נתינה ועקר אח הלאו. ויצא ידי שמים ע"י מחילתו. דאם לא הי' מועיל מחילה, ורק הטעם דרבנן הפקיעו ממנו, ופטרוהו מלתן משו"ה אין מקבלין. אבל הוא הא לא יצא ידי שמים שהרי לא עקר הלאו. ועוד אם מצינו שרבנן אמרו שב ואל תעשה, במצת עשה. אבל היכא שאם יבטל המצות עשה,