לבוש מרדכי בבא מציעא קסב

לא מהני. אבל לגירסא דר' יוחנן סבירא לי' קיימו ולא קיימו ע"כ דאם מחל מהני. ויבאר שיש שני מיני רבית יש אנר נטר, שמתחייב בכל עת בעד השתמשות הכסף ויש רבית שמתחייב מעתה לשלם לאחר זמן הקרן והרבית. ובאופן כזה אף אם החייב מודה פטור מלשלם אף את הקרן

דף ע"ב וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית כתב המחבר בחו"מ סימן נ"ב ז"ל שטר שיש בו רבית מפורש אינו גובה בו את הרבית אבל גובה את הקרן אפילו ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו את הרבית. וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו, שם בשם מרדכי וכ"כ התוס', ע"כ

והקשה על זה הש"ך. דליכא למ"ד הכי, דהתוספות לא כתבו אלא לר' מאיר דקנים היתרא אטו איסורא אבל לרבנן דקי"ל כותיהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דלא נפסל רק השטר אבל גוף ההלואה אינו מפסיד, ומה שמסיים בסמ"ע דמדר"מ נשמע לרבנן לא נראה כלל דרבנן לא קנסי כלל התירא אטו איסורא רק דפסלי השטר היכא דיש לחוש שמא יגבה הרבית משום גזירה אבל קנסא היכא דלא שייך גזירה לא שמעינן לרבנן כלל ועיין שם בש"ך שהאריך בזה

והנראה לי לבאר דבריהם. דהנה המרדכי כתב דמקח הנעשה באיסור לא חיל, והקשה הב"י בטוחו"מ, סימן ר"ח דהא בדף ס"ה איתא האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריבתא בחברי' ויהב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מיני' גלימא לא מפקינן מיני' רבא אמר גלימא מפקינן מיני' מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי גלימא דריבתא, הרי דכו"ע מודו, דקנה הגלימא אף דקנין הגלימא הי' בחיסור ועיין בסמ"ע שתירץ דמכירת הגלימא אינו באיסור, רק הדמים הוא האיסור וכיון שמחזיר הדמים המכירה אינו באיסור

אכן לדידי תמוה מאד קושיתם, דהנה המרדכי כתב הטעם דמקח הנעשה באיסור לא חייל. מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומשו"ה בנשבע שלא ימכור ועבר ומכר לא חל המכירה, וס"ל להמרדכי דאף באיסור שבדה הוא מלבו. ג"כ אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא כדברי התוספות שם בתמורה, והנה בתמורה שם, מעיקרא אמר דאביי ורבא דפליגי בהא דכל מילתא דאמר רחמנא אי מהני או לא פליגי ברבית קצוצה אי יוצאה בדיינין או לא ופריך אטו התם בסברא פליגי בקראי פליגי דא"ר יצחק מ"ט דר' יוחנן אמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחי' לחיים ניתן ולא להשבון כו' ואמר רב נחמן ב"ר יצחק מ"ט דר' אלעזר דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר לי', והנה רבא דס"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינין. דהא אמר גלימא מפקינן ואיהו ס"ל אי עביד לא מהני, לכאורה לדידי' הטעם דיוצאה בדיינין הוא דאזיל לטעמי' דס"ל אי עביד לא מהני, אכן אי אפשר לומר כן דהרי בב"ק קי"ב איתא הניח להן אביהן מעות של רבית אעפ"י שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית אהדר לי' כי היכי דנחי בהדך לדידי' אזהר רחמנא לברי' לא אזהר רחמנא, ע"כ. ואם נימא דטעמא דס"ל לרבא. רבית קצוצה יוצאה בדיינין משום דאי עביד לא מהני, א"כ לא קנה המעות והם בגזלה בידו, וא"כ איך קנו היורשים, נהי דקרא דוחי אחיך עמך אזהר לדידי', עכ"פ לא קנה ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי איך יקנו היורשים, דבר שאינו של אביהם, ע"כ אף דבכל התורה ס"ל לרבא אי עביד לא מהני בריבית ס"ל דאי עביד מהני וקנה הרבית שלקח, אלא שרמא עלי' התורה חיוב להשיב, והיתומים אין עליהם חיוב להשיב אבל אביהם קנה הרבית כשלקח והכא אי עביד מהני, אע"ג דבכל התורה לא מהני, וצ"ל דרבא, דריש שני הפסוקים, למיתה ניתן, ולא להשבון הדבר בעצמו, דהוא קנה הרבית שלקח, אלא שיש עליו חיוב, להשיב לו דמים, משו"ה אמר רבא, דטעמא דגלימא מפקינן הוא כדי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא היא, דאילו הי' הטעם דאי עבד לא מהני, לא הי' קונה הגלימא והיו מוציאים הגלימא, אבל כיון דכתיב ימות למיתה ניתן ולא להשבון גלי קרא. דקונה הגלימא אלא דמחויב להשיב דמים:

מקרא דוחי אחיך עמך. וזה החיוב הוא רק דמים:

לא החפץ עצמו ועוד אפשר דמהאי קרא דוחי אחיך עמך. דריש רבא דאהנו מעשיו מדגלי קרא דמחויב הוא להשיב מטעם כדי שיחי' אחיו עמו הרי דאמרה התורה דאם לא בשביל מצות וחי לא הי' מחויב להשיב. ואם לא היו מועיל המעשה, הרי הוא מחויב להשיב מטעם שזה שלקח אינו שלו. ע"כ דאהנו מעשיו והוא שלו, אלא שחייבה התורה אותו להשיב כדי שיחי' אחיו עמו. עכ"פ חזינן. דאף דס"ל רבית קציצה יוצאה בדיינין אמרה התורה ברבית דאי עביד מהני ובכן תמוה מאד. מאי הקשו הראשונים על דברי המרדכי דאמר דמקח הנעשה באיסור היכא דהוי הדין אי עביד לא מהני מהא דאמר גלימא מפקינן. כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסא דריבתא הוא אבל בלא זה הי' קונה, דהא ברבית גלי קרא דאי עביד מהני. משא"כ בנשבע שלא למכור, דלא גלי קרא אמרינן אי עביד לא מהני

אכן אפשר דאלה שהקשו על המרדכי סבירא להו כתוס' דהנה התוס' בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא כתבו דרבא מדקאמר מגופי' דקרא שמעינן לי' מות יומת דמיו בו יהי' הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון. איהו ס"ל כר' יוחנן אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא אפינו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כר' יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח עכ"ד התוס' ועיין בגליון הש"ס דף ס"ה שמקשה על דברי תוס' אלו. מהא דאמר רבא חמשה מפקינן מיני' הרי דס"ל יוצאה בדיינין

אכן דברי תוס' אלו קשים מאד דהא בגמ' לקמן דף ס"ב איתא מיתבי הניח להם אביהם מעות של רבית, אעפ"י שיודעין שהן של רבית אינן חייבין להחזיר: הא אביהן חייב להחזיר (פירוש וקשה על מ"ד רבית אין יוצאה בדיינין) ומשני בדין הוא דאביהן נמי אין מחויב להחזיר ואיידי דבעי למיתני סיפא הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן תני נמי רישא בדידהו, וא"כ לרבא דס"ל רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין. אף אביהן אין חייב להחזיר, וא"כ מאי קשה, לדידי' אליבא דמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח. מהאי ברייתא כיון דעיקר ברייתא לאשמעינן: דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר אבל מעיקר הדין הן ואביהן פטורין להחזיר, ע"כ דרבא ס"ל יוצאה בדיינין. משו"ה הוכרח לתרץ דקרא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר' לברי' לא אזהר