לבוש מרדכי בבא מציעא קסא

לשבע פן יבא לידי שקר אם אח"כ לא יקיים שבועתו, וכמו שכתב רש"י בדף כ' בד"ה ואזהרתו ז"ל וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל הרי דאם נימא דאוכל ולא אוכל שקר הפירוש בקרא לא תשבעו בשמי פן יבא אח"כ לשקר ור' אבהו בתחלה בודאי דהי' סבור כן: ואח"כ אמר חדא, הא דאמר ר' יוחנן דנשבע לוקה אף בלאו שאין בו מעשה הוא באכלתי ולא אכלתי: ולמסקנא מוכח דאכלתי ולא אכלתי הוא ג"כ משום שבועת שקר (ולא משום שוא) ופריך ומ"ש היינו כיון דאמר ר' אבהו דוקא באכלתי ולא אכלתי לוקה בלאו שאין בו מעשה, אבל באוכל ונא אכל לא לקי כיון דגם זה יש בה משום שבועת שקר דהרי רב פפא אמר דמכללא אתמר אבל באמת אינו כן. וא"כ אמאי בשבועה אוכל ולא אכל שג"כ עבר משום לא תשבעו בשמי לשקר כמו שהי' סבר ר' אבהו בהויתו, אמאי לא לקי, ומשני דבפירוש רבתה תורה שקר דומיא דלשוא פירוש מה דרבתה תורה ללקות על שבועת שקר אף שאין בה מעשה. לא רבתה אלא בשבועת שקר שהיא דומיא לשוא, אבל בשבועה שעבר על לא תשבעו בשמי לשקר שאינה דומיא דשוא, כגון באוכל ולא אכל בשבועת שקר בזו לא רבתה התורה אבל גם אוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר משו"ה פסק הרמב"ם דבין אכלתי ולא אכלתי ובין אוכל ולא אכל אזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, ובזה מיושב מה דאמר ר' יוחנן דשבועה שאוכל ולא אכל דוקא משום טעמא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולא מטעמא דהתראת ספק, דאילו הי' סובר כרבנן באוכל ולא אכל דאין איסורו משום שקר, אלא משום לא יחל דברו א"כ הרי איסורו מפורש בתורה בודאי ולא בספק, וא"כ גם לר' יוחנן הי' פטור מטעם התראת ספק שהרי בעת שמתרין בו: ספק שמא יאכל אח"כ, אבל כיון דלמסקנא גם באוכל ולא אכל עבר על לא תשבעו בשמי לשקר. א"כ הרי הלאו מפורש בתורה על הספק, שהרי אמרה התורה, לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר א"כ אסרה התורה את הספק בכה"ג סבירא לי' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה

נמצא לפי דברינו בשבועת ביטוי, התראת ספק שמה התראה. שהרי הספק מפורש בתורה. לא תשבעו בשמי פן יבא לשקר, אבל בשבועת שוא הלאו המפורש בתורה הוא בודאי. מעתה דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות מאירים מי שנשבע על אחרים שיעשו כך או לא יעשו, אילו הי' אפשר לחייבו משום שבועת בטוי, היינו מחייבים אותו אף בהתראת ספק, שהרי בשבועת ביטוי הלאו דספק בשעת מעשה מפורש בתורה שהרי אמרה התורה לא תשבעו בשמי לשקר דהכונה באוכל ולא אוכל לא תשבעו פן יבא לשקר, הרי דאסרה התורה, לשבע פן יבא לשקר, וא"כ כשמתרים אותו אל תשבע שיעשה פלוני כך פן יהי' לשקר, התראת ספק זה שמה התראה משו"ה אמר הרמב"ם הטעם שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל, ושבועת ביטוי דלהבא אסרה התורה, בלהרע או להטיב שזה דבר שבידו אבל בדבר שאין בידו: בלהבא, לא חייבה התורה משום שבועת ביטוי ואח"כ אמ' הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא. דשבועת שוא הוא אף בדבר שאינו בידו על זה אמר הרמב"ם דמשו"ה אין לוקה משום שוא כיון שאפשר שתתקיים שבועתו א"כ בשעה שנשבע הוי התראת ספק, והלאו דשבועת שוא הנאמר בתורה. הא נאמר בודאי, וא"כ אם בשעת מעשה הי' ספק אין לאו דשבועת שוא מפורש בתורה היכא שבשעת מעשה הוי ספק וכל היכא דהוי ספק בשעת מעשה, ואין הלאו מפורש על ספק בזה התראת ספק לא שמה התראה. דהוי ממש כזורק אבן לגו, דבשעת מעשה הוי ספק ופטור בזורק אבן לגו, אף אם התרו בו אל תזרוק פן תהרוג ישראל, משום דהלאו דלא תרצח. נאמר בודאי ואין הלאו של הספק מפורש בתורה, וספק עונש דמלקות וקטלא לקולא וכמו שביארנו למעלה, אבל שבועת ביטוי דילפינן מלא תשבעו לשקר שהכונה לא תשבעו פן יבא לשקר. א"כ לאו של הספק מפורש בתורה, אבל משום שבועת ביטוי אינו מחויב בנשבע שיעשה פלוני כך דשבועת בטוי החיוב דוקא בשיש בידו והכא אין בידו

לפי זה אי אפשר לפרש דמשו"ה ס"ל להרמב"ם דהמלוה והעדים אין לוקין על לאו דלא תשימון משום דהחיוב דוקא בבא לידי גוביינא כמו שפירש התוס' אליבא דר' נחמי' ור' אליעזר בן יעקב, וא"כ הוי התראת ספק דהא הכא הלאו דלא תשימון נאמר על הספק דלא תשימון שומת נשך פן יבא לידי מעשה א"כ היכא דבא לידי גובינא מחויב אף בהתראת ספק כדפסק הרמב"ם דהתראת ספק בכה"ג שמה התראה, היכא דאסרה התורה בפירוש את הספק והדר קושי' לדוכתא אמאי סבירא להרמב"ם דהעדים וכן המלוה אינם לוקין על לאו דלא תשימון עליו נשך

וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דלר' נחמי' וראב"י דסבירא להו דלאו דלא תשימון. הוא דוקא בבא לידי גבי' לדידהו כיון דתלי התורה לאו דהשימה בלקיחת הנשך, א"כ אם החזיר ותיקן את הלאו דלקיחת הנשך, תיקן בזה לאו דלא תשימון דכיון דאסור שומא תלוי אם יבא לידי גבי', כמו דאמרה התורה דגבית הנשך יתוקן ע"י חזרת הנשך, ויהי' כמו שלא הי' כן יתוקן הלאו דלא תשימון ויהי' כלא בא לידי גבי' ואמרה התורה וחי אחיך עמך דהחיוב להדר ובזה יתוקן הלאו דלא תקח ויתקן הלאו דלא תשימון וא"כ גם הלאו דלא תשימון ניתק לעשה וכיון שהוא לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו. דלא נתבטל העשה ולהרמב"ם סבירא לי' דאימתי חייב בלאו הניתק לעשה דוקא בנתבטל ואי אפשר נקיים אבל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו

והנה עדים נפסלו דוקא אם עברו עברה שיש בה מלקות, אבל בלאו הניתק לעשה, כל זמן שלא נתחייבו מלקות לא נפסלו והא דבגזל נפסלו, היינו מטעם רשע דחמס אבל לאו הניתק לעשה היכא דאינו חמס לא נפסל לעדות, והא דקי"ל כאביי דמומר אוכל נבלות להכעיס פסול לכל התורה היינו כיון דמחויב מלקות, רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, אבל היכא דאינו מחויב איננו רשע אלא בלאו שניתק לעשה, היכא שהוא חמס פסלתו התורה אף שאינו מחויב ורשע הוא מטעם החמס, א"כ המלוה שלוה ברבית ועבר על לאוין דנתקו לעשה הוי רשע דחמס פסול לעדות אף שאינו מחויב מלקות, כרשעות דגזלה, אבל העדים שאינם מרויחים אין רשע שלהם דחמס וכיון דאינם מחויבים מלקות, משו"ה נא נפסלו, לעדות ואף אם נימא דאם עברו על לאו שניתק לעשה, יופסלו לעדות מדרבנן כמי בעבר עבירה שאין בה מלקות דפסול מדרבנן כדאיתא ברמ"א חו"מ סימן לד, אבל כיון דלאו דלא תשימון לא נגמר עדנה עד שיבא לידי גובינא אף מדרבנן לא מפסיל, ולפי זה שפיר אמר הריב"ם בעדים שחתמו על שטר רבית כיון שאצלם לא הוי לאו דחמס וגם הוי עברה שאין בה מלקות משו"ה השטר כשר לגבות מבני חרי

סימן כח

סוגיא דגובה הקרן ואינו גובה את הרבית. יבאר דברבית אי עביד מהני וחל החיוב. ויבאר דאם סבירא לן בטלו ולא בטלו אפשר לומר דאם מחל