לבוש מרדכי בבא מציעא קס

והנה בפירוש קיימו ולא קיימו הביא הר"ן בחולין שני פירושים:

פירוש אחד דאם התרו בו בי"ד ולא קיים תיכף נתחייב מלקות ופירוש שני דכל זמן שאפשר עוד לקיים העשה לא לקי משום דלא דמי לאו ללאו דחסימה, אכן מדברי הרמב"ם משמע דסבירא לי' דוקא אם נתבטל שאי אפשר עוד לקיים, במשכון אם נשרף ובאונס ובמוציא שם רע אם מתה או נתקדשה משום דכל זמן שלא נתבטל העשה עדנה לא דמי לאוו ללאו דחסימה. ולפי זה לכאורה תירוץ התוס', דמחלק דמשו"ה בזורק אבן לגוו פטור אף אם נימא התראת ספק שמה התראה, ובאל יותיר אם שמה התראה חייב משום דהתם הוי התראת ודאי אם לא יאכל, או אם יכה שניהם, אבל בזורק אבן לגאו בשעה שזורק שעושה המעשה ספק אם יהרג ישראל ע"י זריקתו, דא"כ ה"נ באונס הא ספק בשעת מעשה שעובר, ומגרשה, ספק שמא לא תמות האשה וכל זמן שלא מתה או לא נתקדשה עדנה לא דמי לאו ללאו דחסימה ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה והכא בזורק אבן לגוו, אמרינן דהוי ספק איסור, ופטור משום דספק נפשות להקל והרי בהנך כמו באונס ספק בשעת מעשה. אם מחויב הוא שהרי פן לא תתקדש ולא תמות ואם נימא דמתרינן בי' שבאם תמות:

אז תלקה, ג"כ בזורק אבן לגו נוכל להתרות בו אם תהרוג ישראל, אז תתחייב מיתה וע"כ כיון דאפשר שמא לא יהרוג ישראל הוי מעשה ספק, וספק חיוב לקולא, א"כ בשעת מעשה הוי, התראת ספק כמו שביארנו:

א"כ גם באונס נימא. הרי ספק בשעת גירושין שמא לא תתקדש ואעפי"כ אמרינן התראת ספק שמה התראה, ואין לחלק דהתם בזורק אבן לגו, בשעת מעשה הוי ספק אם עובר הוא על לא תרצח ישראל דהרי אפשר שיהרוג עכו"ם, משו"ה הוי בשעת מעשה ספק רציחה, אבל הכא באונס, הא הוא עבר בודאי על לאו דלא יוכל לשלחה, אלא דהספק הוא שמא יוכל לתקן אבל כל זמן שלא תיקן, הרי עבר בודאי, אלא דדין הוא כל זמן שיוכל לתקן אין לוקין, אבל האיסור עבר בודאי, משא"כ בזורק אבן לגוו, האיסור עצמו בספק פן עי"ז יהרוג עכו"ם ולא ישראל, דאם נימא דכל טעמא דגבי ל"ת הניתק לעשה אית לי' לר' יוחנן. דמשו"ה התראת ספק שמה התראה, משום דהאיסור עבר בודאי עתה, והספק הוא רק שמא יתקן דא"כ מאי אמרינן דמדסבירא לי לר"ל שבועה שאוכל ככר זה היום:

ועבר היום ולא אכלה, פטור משום דהתראת ספק לאו שמה התראה, משו"ה אי אפשר לי' לסבור קיימו ולא קיימו מי דמי התם בשעה שמתרין בו לאכול, ואינינו אוכל ספק הוא אם עבר כלל, דהרי אם אח"כ יאכל לא עבר כלום אבל הכא בשעה שעבר על הל"ת, הא עבר בודאי, דהספק הוא רק שמא יתקן, וכן מאי דמדמי לה לנותר אם התרו בי' אל תותיר, התם הא אם אח"כ יאכל לא עבר כלל, וא"כ הוי ספק אם עושה איסור, ועכצ"ל דסבירא להגמ', כיון דאם יתקן לא יעבור לגבי התראת ספק, הוי ספק בשעת מעשה אם יבא לידי איסור, ולא מקרי התראה, רק אם נימא לא שמה התראה, אבל אם שמה התראה אף דספק בשעת מעשה מחויב, וא"כ גם גבי זורק אבן לגו, הא נוכל להתרות בו, אם תהרוג ישראל תתחייב על רציחה, ואף שיש עוד לחלק, אכן הרמב"ם ביאר לנו בדבריו חילוק גדול, דהעיקר תלוי בלאו הכתוב בתורה, אם נאמר על הודאי או על הספק, אם הספק מפורש בתורה אז מחויבין בהתראת ספק, ואם הלאו נאמר בודאי אז החיוב דוקא בודאי לא בספק, ולפי זה בנותר משום טעמא דהתראת ספק היו מחויבין, שהרי כשאמרה התורה לא תותירו. וחייבה התורה אותו לאכל, הרי צותה התורה שיאכל פן יותיר, א"כ בכה"ג הרי אסרה התורה את הספק וכן בכל ל"ת שניתק לעשה, הרי אסרה התורה אף שיוכל להיות שיתקן הלאו:

וא"כ הוי התראת הספק, התראה שאסרה התורה את הספק שמא יבא לידי ודאי האיסור, אבל בזורק אבן לגו אילו הי' כתוב בתורה לא תזרוק אבן לגו, פן תהרוג ישראל בודאי דכה"ג הוי התראת ספק התראה אבל בתורה נאמר לא תרצח דהיינו ודאי, א"כ בספק אם יהרוג ישראל אין הנאו מפורש בתורה, אף דודאי בספק שמא יהרוג ישראל בודאי דאסור, ודאי דכה"ג לא אמרינן ספק לקולא:

אבל אין איסור של הספק מפורש בתורה:

א"כ התראת ספק לא שמה התראה, כיון דספק נפשות להקל א"כ לא חייבה התורה על הספק, משו"ה בזורק אבן לגו פטור אבל בכל ל"ת שניתק לעשה וכן בנותר הרי אסרה התורה בפירוש את הספק הזה ולאו של הספק מפורש בכה"ג התראת ספק שמה התראה

והנה בשבועות דף ב' איתא. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מהכא לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתי' מהכא לא תשא את שם וכו'. קונמות עובר בלא יחל דברו כ"ו. כי אתא רבין אמר ר' ירמי' א"ר אבוה א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו. ואיזו שבועת שוא. נשבע לשנות את הידוע לאדם. והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות שבועות הלכה ג', ז"ל נשבע אחת מד' מחלוקת אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל או שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר עכ"ל, וכבר הקשה הלח"מ על דברי הרמב"ם אלו דפסק דלא כמאן כרב דימי לא פסק שהרי אמר אכלתי ולא אכלתי שקר, דלא כותי' וכרבין נמי לא פסק שהרי רבין אמר אוכל ולא אוכל אזהרתו בלא יחל דברו כו', וצ"ע עכ"ד: הלח"מ

והנראה לתרץ דברי הרמב"ם: דאיתא שם אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, כו' כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו: חוץ מנשבע וכו', נשבע מנא לן אמר ר"י אמר רשב"י אמר קרא לא תשא כו' כי לא ינקה ה' ה' דאין הוא מנקה אבל בי"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנא לן ר' יוחנן דידי' אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה"ד אלימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה וכו' ואמר ר' אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומ"ש אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ע"כ וסבירא לי' להרמב"ם דמדפריך הגמ' ומ"ש, ולכאורה אין זה קושיא כלל מ"ש דהרי רבין אמר בשם רב אבהו דאכלתי ולא אכלתי שקר: שהרי בשעה שנשבע היתה שבועת שקר ועל שבועה בשקר רבתה התורה למלקות, אבל באוכל ולא אוכל הרי לא נשבע כלל לשקר. אלא שאחר כך עובר על לא יחל דברו. א"כ אין זה נשבע לשקר: ולא נושא לשוא. אלא שעבר על לא יחל והתורה רבתה למלקות בלאו שאין בו מעשה. רק בשבועת שקר ומאי פריך ומ"ש לכן מפרש הרמב"ם דהאי ומ"ש סתר לכללא. וכמו בכל מקום בגמ' דאמר לאו בפירוש אתמר אלא מכללא וקאמר ואי מכללא מאי, הרי דכל מקום שאומר אחד דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא כונתו לסתור ההוכחה, והנה ר' אבהו בתחלה הוי בשבועה שלא אוכל, הרי דר' אבהו הי' סבר דגם בשבועה שלא אוכל ואכל הוי שבועת שקר ע"כ דר' אבהו בהויתו הי' סבר דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר. שאסרה התורה