לבוש מרדכי בבא מציעא קנח

על עברת הלאו ביחד אם בטול העשה א"כ לא הוי התראת ספק. משא"כ אם נימא קיימו ולא קיימו, אי אפשר לחייבו שהרי אם יקיים העשה הוא עוקר את האיסור, א"כ אף אם יעבור, על הלאו יש ספק, שמא יעקור שלא יהי' איסור בזה שיקיים העשה, שהרי אם נימא קיימו ולא קיימו, העבירה הלאו, ואף אם בטול העשה בא ע"י אונס ג"כ לוקה א"כ אין ביטול העשה צירוף להלאו. אלא באם מקיים הוא מנתק איסור הלאו. א"כ הוי התראת ספק, ור"ל ס"ל התראת ספק לא שמה התראה, משו"ה הוצרך ר"ל לומר בטלו ולאו בטלו. דהמלקות הוא על הלאו עם ביטל העשה, ואם קיים אינו לוקה, לח מפני שעקר, אלא משום שלא עבר אלא על מחצית העבירה אבל עבירת הלאו עבר, א"כ הוי התראת ודאי אם תעבור על הלאו ותבטל העשה

וכן צריך לפרש הא דאיתא שם אמר לי' רב פפא לרבא והא לא דמי לאו זה (בל"ת שקדמו עשה) ללאו דחסימה, אמר לי' משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע אי"ה לאו שניתק לעשה נמי לימא משום דכתב רחמנא עשה יתירא מגרע גרע א"ל ההוא לנתוקי לאו הוא דאתא ולפי גרסתינו בגמ' איתא היניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר לי' ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור, אכן גרסת האלפס והרמב"ן והרז"ה בהיפוך היינו היניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר. מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר קיימו ולא קיימו: פירוש דלר"י. דאמר קיימו א"כ העשה לנתק הלאו. משו"ה דוקא אם העשה כתובה אחר הלאו. או באונס שאף שקדם העשה כיון דהפירוש כל ימיו בעמוד והחזר קאי א"כ העשה לנתק הלאו. אבל ל"ת בעלמא שקדמו עשה כיון שהעשה קדם לא בא לנתק הלאו (וכן כתב שם הרמב"ן במלחמות דכיון שנכתב העשה קודם לא בא לנתק הלאו), לוקין עליו. אבל למ"ד בטלו ולא בטלו. לדידי' אין העשה לנתק הלאו אלא דאמרינן דהאיסור עבירת הלאו, ביחד עם ביטול העשה. א"כ גם אם קדם העשה ללאו, נימא דהאיסור עבירת הלאו. ביחד עם ביטול העשה, א"כ גם אם קדם העשה ללאו: נימא דהאיסור עבירת הלאו עם בטול העשה וא"כ אף ל"ת שקדמו עשה לא ילקה עליו ומשני מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא אית לי' קיימו ולא קיימו אבל לר"ל אף ל"ת שקדמו עשה אין לוקין אליו אם לא ביטל העשה

ומה שהקשה בעל המאור לר"ל איך יפרנס הא דהבא אל המקדש טמא לוקה הא עשה קדים דוישלחו מן המחנה, נראה דלר"ל, דס"ל היכא דכתיב עשה. בין שקדמו לל"ת, בין לאחר הל"ת, אין העשה ניתוק להלאו, אלא בהצטרפות העשה העברה ודוקא אם בטל העשה הוא חייב הוא יסבור דעבירת וישלחו מן המחנה הוא עובר בכל רגע שכיון שמצות שילוח מן המקדש. שלא יטמא מקדש ה', א"כ לא דמי לעשה דשילוח האם דהחיוב עליו רק פעם אחד ולא יותר דהא דאמרינן שלח אפילו מאה פעמים היינו קודם שנטל הבנים, אבל בנטל הבנים אמרינן דאין מחייב אלא כדי שתצא מתחת ידו ואם אח"כ נטלה מותר א"כ מצות שלח הוא כדי לקיים מצות שילוח וא"כ אף אם לא שלח לא ביטל מצות השילוח שהרי יכול אח"כ לשלח: אבל בבא אל המקדש טמא, שם מצות שילוח בכל רגע, ואם יצא ואח"כ נכנס ג"כ חיוב עליו לצאת מן המקדש א"כ כל רגע ששוהה הוא מבטל מצות שילוח, א"כ הבא אל המקדש טמא לר"ל לוקה שהרי בכניסתו בטל בין הלאו. בין העשה. שהרי בזה שנכנס בטל מצות שילוח, שאסור לו להיות במקדש ה', משו"ה לוקה לר"ל דלדידי', אין העשה לנתק הלאו. א"כ כל רגע הוא מבטל מצות עשה דוישלחו משא"כ לר"י אילו הי' הפירוש דוישלחו מן המחנה, כמו ל"ת שניתק לעשה, היתה אז מצות שילוח לנתק איסור דלא יטמאו, אז אף אם שוהה במקדש לא הי' מבטל מצות שילוח, דכל זמן שיצא הוא מנתק איסור דלא יטמאו, משו"ה לר"י הטעם דלוקין משום דקדם העשה, ואין העשה לנתק, אלא עשה מפני עצמה, אלא דלפי זה קשה לי לשון הרמב"ן שכתב במלחמות דהטעם אף לר"ל דהוי מצוה בפני עצמה ואם נימא דהוי מצוה בפני עצמה אין זה שייך למחלוקת ר"י ור"ל בקיימו וביטלו אכן לדברינו לר"ל הוי ל"ת שקדמו עשה, כמו אם העשה אח"כ אלא דתליא. אם הוא מבטל, הל"ת והעשה

והנה על מתניתין דהנוטל האם על הבנים אמר שם ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, וכתב בעל המאור דר"י, ס"ל דהיכא דאינו בבטלו אינו בלא קיימו, משו"ה כל מקום שאי אפשר ללקות בבטלו אף אם לא קיימו אין לוקה, משו"ה קאמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ועוד אפשר דר' יוחנן אמר דזאת ועוד אחרת לוקין בין בבטלו בין בלא קיימו, משא"כ אונס אין לוקה בבטלו אבל בלא קיימו משכחת לה, והרמב"ן דחה דברי הרז"ה בתירוץ הראשון דר"י, אית לי' דאם אין לוקה בבטלו אין לוקה בלא קיימו. וא"כ עכצ"ל דהרמב"ן ס"ל כתירוץ השני, דהא דאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, הוא דבבטלו לא משכחת לה, אבל בלא קיימו ודאי משכחת לה, אחרי דר"י סבר דתלי בלא קיימו. ואפשר עוד לומר לפי זה דהא דאמר ר' יוחנן לתנא מאי קאמרת קיים פטור, ולא קיים חייב, בטלו חייב, לא בטלו פטור, תני קיימו, ולא קיימו היינו דר"י מפרש דהברייתא דתני תנא קמי', תנאי היא: דתנא דרישא אית לי' לא קיימו חייב, ותנא דסיפא אית לי' דוקא בטלו חייב, תני קיימו פירוש ואנא סבירא לי, כמ"ד דתלי בקיימו ולא קיימו וא"כ אמר ר' יוחנן דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת שיש לפרש, בין למ"ד בטלו ולא בטלו, בין למ"ד קיימו, ולא קיימו אבל שארי ל"ת שניתק לעשה כמו אונס (למסקנא) אי אפשר ללקות למ"ד דדוקא בבטלו חייב, אבל למ"ד לא קיימו חייב משכחת לה

והנה בגמ' אמר, והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה, משכון דרחמנא אמר לא תביא אל ביתו לעבוט עבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו, ובטלו ולא בטלו, התם כיון דחייב בתשלומין, אין לוקה ומשלם, והקשה בתוס' הא אדרבה קיי"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, ע"כ פירשו בתוס' דכיון דמחויב בתשלומין, א"כ התשלומין, כשמקיים מנתק העשה, א"כ למ"ד בטלו לא משכת לה, והנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גזלה ז"ל אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפילו שרף את הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ולכאורה קשה למה להרמב"ם להביא ב' הטעמים אם כלל הוא דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו, למה לן טעמא דל"ת שניתק לעשה הוא וצ"ל דאילולא טעמא דניתק לעשה, לא הי' שייך כלל לומר לאו שניתן לתשלומין דאדרבה הי' אז הדין דאם גזל לוקה ואינו משלם, והיכא מחויב בתשלומין דוקא בשוגג, דהרי כל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ממונא לא משלם, וא"כ אם גזל, והתרו בו, יהי' לאו שלא ניתן לתשלומין. אבל כיון דגזלה הוא לאו הניתק לעשה, א"כ מחויב תיכף כשגזל, תשלומין ואין חיוב המלקות פוטרתו שהרי ניתק לעשה וכיון שנתחייב תיכף בגזלתו, התשלומין וכדבארנו בכמה דוכתי דחיוב תשלומי הגזלה מתחייב תיכף, והא דאם השיב את הגזלה, היכא דאינה שוה כלום