לבוש מרדכי בבא מציעא קנה

תרויהו סברי: דצד אחד ברבית אסור. אלא הכא ר' יהודה ורבנן פליגי במכירה דע"מ להחזיר, דרבנן סברי, נהי דאם לא יהיו לו מעות הוי מכירה אבל אם יהיו מעות ויחזור לו כפי התנאי: הלא אז תבטל המכירה למפריע ולא אמרינן דהמכירה מכירה אלא שיש להמוכר קנין, דבכה"ג אם יהי' לו מעות: לא גמר ומקני ובטלה המכירה, שבאם יהי' לו מעות לא הקנה והוי הלואה, וא"כ יהי' רבית דאורייתא משו"ה אסרו רבנן: תיכף ובטלו המכירה ואין מותר, אלא אם מוכר אוכל פירות, אכן ר' יהודה סבירא לי', דאף אם איננו בלב שלם ג"כ הוי מכירה, אף אם התנה ע"מ להחזיר, ואף אם יהיו לו מעות המכירה היא מכירה. רק שיש קנין להמוכר, שבאם יהיו לו מעות יקנה השדה בחזרה, וא"כ לא הוי רבית כלל, ולפי זה לא קשה לרבא, מהא דבבתי ערי חומה, דאיתא ה"ז כמין רבית ואינו רבית, דהרי לר' יהודה, אף אם מכר ע"מ שאם יהיו לו מעות, יחזור לו ג"כ לא הוי רבית, וכן ר"מ דאמר שאין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו הוא ג"כ באופן זה דהוי קנין: מעכשיו, שאם יהיו מעות יקנו את הביהכ"נ שוב מצאתי בשיטה מקובצת, בשם הריטב"א שהוא ג"כ מפרש להא דרבא דפליגי ר' יהודה ורבנן. במכירה ע"מ להחזיר: אי הוי מכירה, אף באופן שיחזיר או דהוי הלואה דירדה תורה לסוף דעת המוכר. דהיתה כונתו בתורת הלואה ברוך שכונתי

ולפי זה מבואר החילוק שבדברי הרמב"ם בין התנה המוכר להתנה הלוקח דבהתנה המוכר. הרי אם יהיו לו מעות, אמרינן דלא גמר והקנה ואם יש לו מעות, והחזיר בטל המכירה והוי הכסף הלואה, וא"כ הוי רבית, ומשו"ה אסרו רבנן המכירה הזו, ואמרו דלא תהא מכירה כלל כדי שלא יבואו לידי רבית, כיון דהתנאי קיים ואם יהי' לו מעות יחזור וא"כ יבא לידי רבית אבל בהתנה הלוקח דהמוכר לא התנה, לא אמרינן. כיון דהלוקח התנה. ממילא לא הקנה המוכר אלא באופן זה רק אמרינן, דהמוכר מצדו הא הוא הקנה מכירה גמורה ומה דהלוקח התנה היתה רק כונתו שיהי' קנין להמוכר, לקנות בחזרה, אבל לא שתבטל המכירה, משו"ה אם הלוקח התנה המכירה קימת והתנאי קיים

ולפי זה מיושב נמי קושית הלח"מ, מהא דאמר הרמב"ם בפי"א בהלכות מכירה: דאף אם התנה המוכר התנאי קיים: ובפ"ו ממלוה אומר הרמב"ם. דלא קנה. אכן אי אפשר לומר דכונת הרמב"ם. דאם התנה המוכר בכל גווני, המכר בטל מדינא, דא"כ איך קאמר בגמ' דפלוגתיהו בצד אחד ברבית, הא אין זה צד אחד ברבית, אלא רבית ודאי שהרי הכסף הלואה, ע"כ צריך לומר דאם לא יהיו לו מעות המכירה היא מכירה גמורה וא"כ מה דאמר הרמב"ם דלא קנה. היינו דבטלו רבנן המכירה ואמרו שלא יקנה כדי שלא יבא לידי איסור רבית, ומפני מה בטלו דוקא מפני שעפ"י דין התנאי קים א"כ בהלכות מכירה שם הורה דיני מכירה. שהמכירה קימת והתנאי קיים מדינא אבל בהלכות רבות כתב הרמב"ם דרבנן בטלו המכירה, ודוקא מפני שהתנאי קיים ונ"מ מה שכתב הרמב"ם דהמכירה קימת, והתנאי קיים דאם יהי' באופן. שאין כאן רבית, דהיינו אם יתנו שישלם בעד הפירות אם יהיו לו מעות, במשך זמן וכדומה, אז לא יבטל המכירה והתנאי קיים

ומה דאיתא בגמ' ההוא גברא דזבין לי' ארעא לחברי' שלא באחריות חזי' דהוה קא עציב אמר לי' אמאי עציבת אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופרי אמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא אמר לי' רב אשי לאמימר טעמא מאי כיון דלוקח בעי לאתנוי' והכא מוכר קא מתני אמרת פטומי מילי בעלמא הוא, אלא מתניתא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזור לך מותר דמוכר בעי לאתנוי מוכר לא אתני ולוקח הוא דאתני ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רבא סיפא דאמר לו מדעתי', הא לא אמר מדעתי', לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא, א"ל נעשה כמאן דאמר לו מדעתי' דרש"י פירש, דהכונה אם ארצה, ואם התנה המוכר אין התנאי קים. נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר. דהנה האי דזבין שלא באחריות כיון דאחריות טעות סופר. ע"כ מיירי דפירש בהדיא שמוכר שלא באחריות וע"כ אין להסתפק דילמא המוכר קבל עליו בזה שאמר אי מגבי מינך מגבינא לך, בזה קבל עליו אחריות דהרי כתב בשטר בפרוש שאין מקבל אחריות: רק דהספק נהי דהמוכר לא קיבל אחריות, אבל הוא סמך שיעשה המוכר כדבריו: וא"כ סמך על זה, ונתן הכסף רק באופן זה, וא"כ הוי מקח טעות, ע"ז אמר אמימר פטומי מילי בעלמא, פירוש, ולא אמרינן דהמוכר סמך על זה, והנה בגמ' הי' סבור דמה דאמר רבא, סיפא דאמר לו מדעתו, הפירוש שאמר הלוקח להמוכר מה שאני אומר לכשיהי' לך מעות אחזור לך, זה אני אומר מדעת עצמי, והנני מתחייב עצמי בהתנאי זה מעצמי, אבל לא שיהי' בגדר זה, שאתה נותן הכסף דוקא באופן זה, אבל אם לא אמר הלוקח להמוכר דמה שאני אומר לכשיהיו לך מעות אחזור לך הוא מדעת עצמי אז המוכר סמך על זה ונתן הכסף רק על דעת זה, והוי כאילו התנה המוכר ואם לא אמר הלוקח בפירוש שאני אומר זאת מדעתי, א"כ כשהמוכר אמר אי טרפו לך מנאי מגבינא שבחא שופרא כו'. גם הלוקח נתן הכסף רק על סמך זה. וא"כ יהי' זה מקח טעות. וע"ז אמר נעשה כאומר מדעתו, פירוש כיון דמוכר בעי אתנוי, ומוכר לא התנה רק הלוקח התנה, הוי כאלו אמר בפירוש דמה שאני מתנה התנאי הזה, שאם יהיו לך מעות אחזיר לך זה שאני עושה מדעתי לא שיהי' נתינת הכסף שלך על דעת זה, וא"כ המכירה מכירה גמורה, כיון דהוי כאלו התנה שלא יהיה מצד המוכר, וא"כ הקנה לו רק קנין שיהי' בידו לקנות מידו, אבל לא שהמכירה תהי' דוקא על אופן זה, שבאם יחזיר המעות תבטל המכירה, משו"ה אף אם החזיר המעות המכירה לא בטלה, ולא הוי רבית כלל אם התנה הלוקח

סימן כז

סוגיא דשטר שיש בו רבית, יבאר דלאו דלא תשימון, אם לא בא לידי גובינא אין עוברין אף העדים ויבאר דלהרמב"ם היכא דאסרה התורה הספק התראת ספק שמה התראה ויבאר דלמ"ד בטלו ולא בטלו, בלאו הניתק לעשה העבירה הלאו בצירוף העשה, ויבאר דאם חטף משכון שלא ברשות מחויב באונסין והחיוב בשעת הוצאה מן העולם

דף עב שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ, וחכמים אומרים גובה את הקרן ואין גובה את הרבית ואיתא בתוס' ד"ה שטר ז"ל, פירש ריב"ם דאין גובה ממשעבדי. אבל מבני חרי גבי עפ"י אותו השטר. דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר כו' ותימא דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברין על לאו דלא תשימון אעפ"י שאין מרויחים. יש להם לפסול מידי דהוי אעברין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל כאביי דפסול עכ"ד התוס':