לבוש מרדכי בבא מציעא קנד

דפליגי ר' יהודה וחכמים:

לחכמים הוי אסמכתא אף שמספיקא גמר ומקני כיון דאין מקנה בלב שלם, ורק מספיקא שחשב שמא הוא ינצח. לרבנן הוי אסמכתא, ולר' יהודה אף שאין מקנה בלב שלם לא הוי אסמכתא כיון דעכ"פ מספיקא גמר ומקני ונמצא לרבנן הוי גזלן ולר' יהודה לא הוי גזלן. אכן רב ששת סבירא לי', דלא פליגי ר' יהודה וחכמים. דר' יהודה בא לפרש דברי חכמים דכה"ג לא הוי כלל אסמכתא, כיון דלאו בידו והפסול דמשחק בקוביא הוא רק מפני שאין עוסק בישובו של עולם. ולרב ששת, פסול דמשחק בקוביא איננו כלל משום גזל דרבנן. אלא פסול שאינו עוסק בישובו של עולם, אכן הרמב"ם לא פסק לא כרמי בר חמא, ולא כרב ששת, כרב ששת לא פסק, דהרי בגמ' דר"ה כ"ב על מתניתין דאלו הפסולין משחק בקוביא אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, הרי דקרי למשחק בקוביא גזלן דדבריהם. וגם הא הרמב"ם פסק במלוה על שדהו, דלא קנה הרי דפסק בזה כרמי בר חמא. דהוי אסמכתא אף שמספיקא גמר ומקנה כיון דלא הוי בלב שלם:

הוי אסמכתא ונא קניא והא דפסק דהפסול דוקא אם אין לו אלא אומנות אלא הוא, דהרי בדף כ"ו א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה. וטעמא דהא מילתא, דפסקינן כר' יהודה:

אף דלהלכה פסקינן. דגם היכא דגמר ומקני בספיקא אעפי"כ לא קנה, כיון דהקנאתו אינו בלב שלם:

אלא מספק הוא דבודאי אילו היו באין לדין. אותן ששחקו בקוביא, אם יטול הלה, בודאי היינו פוסקין. שאסור לו לקח ואם לקח בחזקה הי' גזלן דאורייתא. אלא הא לא באו לדין. והמנוצח הניח לו לקח, וא"כ אין כאן גזל כלל, כי הא דאמר רב נחמן גבי המוכר פירות דקל, בדף ס"ו, בב"מ, דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני' והא דהדר ארעא והדרא פירי:

גבי המלוה על שדהו משום דכיון דמדינא לא קנה והוי זוזי הלואה. הוי רבית ורבית הדרא, אף אם נתן מדעתו:

וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' דהוי רבית קצוצה, ועיין רש"י, דכתב דהוי אבק רבית, והקשה בתוס' ד"ה התם ממשכנתא בלא נכייתא, אכן הרמב"ם שם בפ"ו הלכה ז', תירץ זאת דהנה במשכנתא, מה שאוכל איננו אוכל משל הלוה. שהרי כבר קנה השדה במשכנתא ומה שאוכל משל קנינו הוא אוכל וא"כ עלינו לדון על קנינו שקנה:

בשביל המתנת המעות על קנין המשכנתא, זה אינו רבית קצוצה. כמו שכתב הרמב"ם שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה. ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה וא"כ הקנין אינו רבית, והוי רק אבק רבית. אבל במכר שדהו באסמכתא דאין לו קנין בהשדה, כל הפירות שאכל אף שמדעתו הוא הוי רבית דאורייתא ואין מועיל דעתו ומה שנתרצה אבל במשחק בקוביא אם הניח לו לטול ולא בא לדין, הרי לרב נחמן הוי מחילה ואין כאן גזל, וא"כ רמי בר חמא דתלי הטעם מאסמכתא משום דלא קניא פליגי על רב נחמן וסבירא לי' דמחילה בטעות לא הוי מחילה ור' יהודה ורבנן פליגי, אי הוי אסמכתא באופן זה או לא. אבל הרמב"ם פסק כרב נחמן והא דאסרו רבנן. הוא דכיון דמה שהוא מניח לטול איננו בלב שלם. הוי כגזל מדרבנן. וכן כתב בפ"ו מהלכות גזלה הלכה ט' ז"ל המשחק בקוביא כיצד אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן העושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם כו' אעפ"י שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתול הרי זה גזל מדבריהם עכ"ד הרמב"ם, הרי בפירוש כתב הרמב"ם דהטעם שלקח מדעת חבירו, ולפי זה אם אין אוכל מן הגזל, שיש לו אומנות שלא הוא לא נפסל. אף שעבר על גזל דדבריהם. אעפי"כ לא נפסל, אף מדבריהם אף דבכל גזל מדרבנן נפסל מדרבנן היינו דוקא. היכא שהוא גזל כזה שאילו הי' מדאורייתא. הי' גזל ממש, היינו שפורס נשבין דתופס ולוקח יונין של חבירו:

אף שאין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום. אבל אילו הי' קנין היונים מדאורייתא הי' זה גזל גמור, שהרי לוקח שלא מדעת. אבל במשחק בקוביא, אף אם הי' האיסור מדאורייתא, לא הי' בזה דין גזל, אחרי שהוא מדעת המנוצח והוי רק איסור בעלמא. משו"ה לא מפסיל מדרבנן לר"י אלא דוקא באופן. אם אין לו אומנות אלא הוא שאז אוכל מן הגזל, אבל אם יש לו אומנות שנא הוא כשר, והלכה בזה כר' יהודה, דר' אבוה אמר ר' אלעזר, פסק הלכה כר' יהודה ומקרי גזלן דרבנן. שאסרו רבנן לקח דמי הקוביא אף שחבירו מניח לטול

עכ"פ לרמי בר חמא פליגי ר' יהודה ורבנן. היכא דאין מקנה בלב שלם. אף דגמר ומקנה, אבל מספק אי הוי אסמכתא דר' יהודה סובר דלא הוי אסמכתא. ורבנן לרמי בר חמא סבירא להו דהוי אסמכתא. והנה לכאורה. יש להקשות אמאי אמר בגמ' דבבתי ערי חומה הוי רבית, דילמא אמרה התורה שהלוקח קנה נגמרי, אלא דהקנתה התורה הבית להמוכר שבמשך שנה אם יביא כסף יקנה את הבית חזרה, וכמו דאיתא בחו"מ סימן ר"ו, דאם הקנה מעכשיו לו את השדה כשאמכרנה אמכרנה לך במאה ומכרה לאחר קנה הראשון. דכבר קנוי לו השדה שבעת שימכרנה תהי' שלו: וא"כ דילמא אמרה התורה שמוכר בית בבתי ערי חומה, יש קנין להמוכר שבמשך שנה מעת המכירה, יוכל לקנותה, בסך המחיר שנתן הלוקח להמוכר, וצריך לומר. נהי שאפשר לפרש, כן בדין התורה. אבל עתה, שיש דין התורה: הלא כל מוכר בית בערי חומה יודע הוא שכן דין התורה. וממילא הוי כמוכר לו. ואמר לו כשיהיו לי מעות במשך שנה, אז תחזיר לו את הבית, וכמו דאמרינן לגבי מוכר שדהו בשעת היובל, דביובל ראשון, המכירה מכירה חלוטה ואיננו אך לפירות, אך היא מכירה לגוף, אבל ביובל שני דכבר סמכא דעתיהו, של המוכרים שיוחזר להם הויא מכירה אך עד היובל והמכירה היא מכירה לפירות, כן במוכר בית בבתי ערי חומה, אף אם דין התורה הוא כן, שלהמוכר קנין מעכשיו לקנות הבית במשך שנה ולע"ע, היא מכירה לגמרי וא"כ לא הוי רבית כלל, אעפי"כ כיון דסמכא דעתיהו הוי כאילו פירש המוכר, אם יהי' לי מעות תחזיר לי, וכיון דהתירה התורה למכור בית בבתי ערי חומה, הרי התירה בזה, את האיסור רבית

אכן גם בהתנה המוכר ע"מ שאם יהיו לי מעות תחזור לי אפשר ג"כ לפרש הדברים, שהקנה לו מכירה חלוטה, אלא דהתנה תנאי דע"מ שהוא כאומר מעכשיו. שיש קנין להמוכר שבאם יהי' לו דמים, אז יהי' לו הזכות. לקנות השדה ולפי זה גם אם התנה המוכר אפשר שלא יהי' רבית וצריך לומר נהי דהקנה לו לגמרי, אם לא יהיו לו מעות, והויא מכירה גמורה דהרי אף לאביי הוי רק צד אחד ברבית הרי דאם לא יהיו לו מעות, לכו"ע המכירה מכירה ממש, דאם נימא דלא מכר כלל א"כ הוי רבית ממש, ע"כ דאם לא יהיו לו מעות מכר מכירה גמורה אבל בצד השני אם יהיו לו המעות ויחזיר לו אז אף אם אומר שכונתו להקנות, אמרינן דלא גמר והקנה, ואם יהיו לו מעות אז בטלה המכירה למפריע והכסף הוי הלואה. אכן אם נימא דמה שאין גומר ומקנה איננו סותר להמכירה. א"כ הוי מכירה בכל גוני ולהמוכר קנין זה דמעכשיו קנוי להמוכר, שבאם יהי' לו מעות יקנה בחזרה ואז לא הוי רבית

ולפי זה אפשר לפרש הא דאמר רבא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו, הפירוש דרבא אמר דר' יהודה ורבנן,