לבוש מרדכי בבא מציעא קנב

כהנים לטול על כרחו, וביארנו למעלה, בסימן ז', דרבא דאמר שוינהו עפרא בעלמא, סבירא לי' דטובת הנאה אינה ממון, ואעפי"כ התרומה והמעשר של הבעלים, דכיון דאמרה התורה ונתת, אמרה התורה שהתרומה והמעשר של הבעלים והוא נותן לכהן וללוי דבר שהוא שלו, אבל היכא דפקע מצות הנתינה הדבר כעפרא בעלמא לגבי' והוי כמעשר עני המתחלק בבית הגרנות, דאין בהם שום זכי', מעתה היכא דאסור לו מן התורה לתן לאחר, הרי פקע שוב ממנו מצות הנתינה לאחר, ויכול הוא בעצמו לזכות בעד הכהן או הלוי, ואף מסתמא, מעתה מיושבים דברי השיטה מקובצת בשם הרא"ש, דהוי במתנה מועטת כמו במכירי לויה, ובשניהם הטעם כיון דאסור לחזור מקרא דהן צדק, והוי איסור דאורייתא לחזור, נפקע מבעה"ב שוב מצות הנתינה לאחר, והוא בעצמו זוכה בעד הלוי ע"י חצירו, וממילא חשיב כאלו בא לידו והיינו נמי טעמא דבכור נוטל פי שנים, דכבר זכה בהן אביו מחיים, אכן כל זה אם נימא דטובת הנאה אינה ממון וזה שהוי שלו של הבעלים רק בשביל מצות נתינה, כיון דפקע מצות נתינה הוי עפרא בעלמא לגבי' אבל אם נימא טובת הנאה הוי ממון ממש, וגוף התרומה והמעשר הוי שלו ממש, אז אף אם אסור לו לחזור, אעפי"כ לא נפקע ממונו, ולא יוכל לזכות בשלו לאחר אף היכא דאסור לו לחזור, וא"כ הא דמועיל מכרי כהונה, נצטרך לומר, דהטעם משום אסחי דעתיהו, ובפרט לרב דס"ל מתנה מועטת יכול לחזור בו: בודאי דצריך לומר, דהטעם משום דאסחי כהנים דעתיהו, דמשום הכי רש"י בגיטן, דשם אמר רב להא מילתא דמתניתין מיירי במכרי כהונה ולוי' לדידי' מדייק רש"י ומפרש הטעם, משום דאסחי דעתיהו, משום דרגיל לתן לו, דהא הוא סבירא לי' דאף במתנה מועטת יכול לחזור בו וע"כ הטעם משום דאסחי דעתיהו, ואם נימא דטובת הנאה ממון, והוי שלו ממש, לכו"ע בעינן הטעם דאסחי דעתיהו, וזה לא שייך, באמר לתן לו, דאף דאסור לחזור, אבל הא לא ידעי הכהנים מזה, משו"ה אמר בירושלמי, דהטעם משום דכיון דאסור לחזור, הוי כנתן לו רשות לתרום, ואתיא כר' יוסי דאמר שיש רשות לבעה"ב לתרום, אבל לדידן דפסקינן כרבא דטובת הנאה אינה ממון, והיכא דאין עליו מצות נתינה: הוי כעפרא בעלמא היכא דאסור לחזור הוא בעצמו זוכה בעד הכהן או הלוי והוי כאילו בא לידו, בין במכרי כהונה ולוי, בין באמר לתן לו, וכדברי השיטה מקובצת, דלדידן שני הטעמים יש, או משום דהוי כאילו בא לידו, או מטעם דהוי כנתן רשות

סימן כו

סוגיא דמכר לו בית או שדה, ואמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזיר לך, יבאר, שאף אם התנאי קיים, ואם מחזיר המעות חזרה השדה למוכר הוי מכירה, רק שיש לזה קנין להמוכר, ויבאר דאסמכתא של משחק בקוביא לא קנה אעפי"כ הפסול דוקא אם אין עוסק בישובו של עולם ואוכל מן הגזל

דף מ"ה מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר מאן תנא אמר רב הונא ברי' יהושע דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר צד אחד ברבית מותר, מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפא דאמר לו מדעתי' ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ה', ז"ל המוכר בית או שדה ואמר לו המוכר ללוקח כשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה ומוציאין בדינין אבל אם אמר הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות אני אחזיר לך קרקע זה מותר והלוקח אוכל פירות ע"כ והקשה על זה הטור בחו"מ סימן כ"ז ז"ל ואיני מבין דבריו כיון שמחשב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ האיך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל, עיין בסמ"ע חו"מ סימן ר"ז ס"ק י"ג שכתב בשם הב"י ישוב דמיירי שאחר שכבר נגמר המקח התנה הלוקח וקנו מידו על תנאי זה, ובכ"מ תירץ דכיון שמיאש המוכר נפשו מלהתנות אלא שהלוקח התנה והבטיח על כך כדי שלא יצטער המוכר אין שם הלואה ברבית תדע שהרי ידו על העליונה שאם יתייקר יביא המוכר מעותיו ויקחהו ואם יוזל יניחנו ביד הלוקח משו"ה מותר לאכול פירותי' עכ"ד הסמ"ע, אכן לא ביאר לנו הסמ"ע איזה חילוק יש בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח, בין לתרוצא קמא דמרן הב"י, דמיירי שאחר שנגמר המקח הי' התנאי וקנו מידו דא"כ אף אם המוכר התנה לאחר שכבר נגמר המקח מדוע יהי' אסור ובין לתירוצא דמרן בכ"מ, כיון דהברירה ביד המוכר בכל גווני בין שהתנה המוכר בין שהתנה הלוקח הברירה בידו של המוכר אם הוזלה להניחה ביד הלוקח, וא"כ אמאי כשהתנה המוכר אסור. ואם התנה הלוקח מותר וגם יקשה הא בגמ' מוכח דאם הי' התנאי קיים. אף בהתנה הלוקח ג"כ אסור שהרי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני דאמר לו מדעתי'. ואף לפי המסקנא הא משני דנעשה כמן דא"ל מדעתי. הרי דמשו"ה מותר, דכיון דמוכר בעי לאתנוי' ולוקח הוא דמתני', נעשה כאילו אמר אם ארצה, ורק מדעתו יחזור לו, וא"כ היכא דמחויב להחזיר: משמע דבכל גווני אסור, וא"כ הרמב"ם שכתב דמחויב להחזיר, והתנאי קיים: איך כתב דאם התנה המוכר מותר, ובשלמא לפירוש מרן בב"י, מבאר שם: דמיירי לאחר גמר המקח. ומפרש להא דאמר מדעתי, היינו דאחר גמר המקח. מסתמא אז הלוקח אומר מדעתי' אבל לפי פירושו בכ"מ, דמיירי קודם גמר המקח קשה איך יפרש הא דקאמר דדוקא משום שנעשה כמאן דא"ל מדעתי, והרמב"ם משמע דמיירי קודם גמר המקח

עוד הקשה הלח"מ, דהכא כתב הרמב"ם דאם התנה המוכר כשיהיו לו מעות תחזיר לי. לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה. ואילו בפי"א מהלכות מכירה כתב הרמב"ם וכן המוכר או הלוקח שהתנו שיחזיר לו המקח בזמן פלוני או כשיתן לו המעות הרי המכר קים ויחזיר "כשהתנה", הרי דהמכר קיים והוא מכר גמור אלא שצריך לקיים תנאי. ובהלכות מכירה ביאר הלח"מ, דנ"מ שאם מת שלא יפדנו בנו, ותירץ הלח"מ דהתם בהלכות מכירה מיירי במטלטלין דליכא פירות ואין שם רבית ומשו"ה המכר קיים: והכא בהלכות מלוה מיירי בקרקע, דאיכא פירות, עכ"ד הלח"מ והדברים תמוהים אטו במטלטלין אין כאן פירות הלא תשמישי הכלים. והבהמות, המה פירות ומה לו קרקע, או תשמיש מטלטלין. בכולהו יש שכירות, ותשמישים ועוד קשה, אטו משום דהוי רבית בשביל זה המקח בטל, אדרבה משום דהמקח בטל והוי הלואה, משו"ה הוי רבית קצוצה ואם המקח קיים, אין כאן הלואה. ולא הוי רבית קצוצה, וא"כ קשה אם המקח קיים הלא אין כאן הלואה, ואם אמרינן דהוי הלואה: הלא מוכח דאין המקח קיים, והלח"מ, היפך הדברים, דמשום דהוי רבית אין המקח קיים

והנראה לי דהנה לעיל בדף ס"ג איתא הרי שהי' נושה