לבוש מרדכי בבא מציעא קנא

בעד חברו, מסתמא הוא לוקח לזכות כל זמן שאין מניעה שלא יזכה, ואמרינן בסתמא שזכה בעדו, כיון שאוחז בעדו, דכן הוא דעת בני אדם, והיכא דאין חב לאחרים אף לפי המסקנה יהי' הדין כן, ולפי זה היכא דהמשלח יהי' אסור לחזור בו דאז השליח ע"י זכיתו איננו חב לאחרים: דמסתמא לא יעבור המשלח על איסור וממילא הדין דהשליח זוכה בעדו, ולפי זה אפשר לומר דבאמת האי דינא דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה ולא קנין ואעפי"כ אם אמר הולך לפלוני, ומת המשלח ונעשה הדין מצוה לקיים דברי המת ואסור להיורשים לעבור על דבריו תיכף זוכה השליח זכי' גמורה בעד המקבל כיון שאינו חב לאחרים: אחרי שאסור להיורשים למכור או לחזור וכיון דהשליח זכה כבר בעד המקבל זכי' גמורה ואף אם מת אחר כן קודם שהגיע לידו המתנה יורשים חת המתנה יורשיו של המקבל משום דאביהם כבר בחייו זכה מטעם דהשליח אין חב בזכיתו לאחרים דהאי דינא דאסור לחזור עושה לאין חב בזכיתו, ולא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל אם לא הי' בעת שמת הנותן החפץ ביד השליח, דאין יכול לזכות בעד המקבל, כיון דלא הוי רק מצוה אם אחר כן יעברו היורשים, ולא יחפצו לקיים דברי המת וימכרו תהא מכירתם מכירה, ובזה מיירי הרמ"א והגהת מרדכי היכא דלא זכה השליח לאחר שמת הנותן כגון שלא הי' בידו, ויש עוד להסתפק אי האי דינא דמוכח שהשליח זוכה היכא שאסור להנותן לחזור הוא דוקא היכא דידע השליח שמת המקבל או אף בסתמא הדין כן. כיון שהוא מחזיק בידו למסור להמקבל ממילא הוא זוכה בעד המקבל כיון שהוא אוחז לתן, זוכה זכי' הזאת לתן עכ"פ היכא דידע בודאי דזוכה אף שלא אמר בפירוש שזוכה בעדו כמו שמוכח: מהא דבשחרורי עבדים אין יכול לחזור בו

ועפי"ז אפשר לפרש דברי הירושלמי בסוף שביעית כן, דרב אמר אין אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי הוא מן הדין, דרב סובר דגם מתנה מועטת אסור לחזור בו, ולא משום מדת חסידות אלא מן הדין, ואפשר דאמר רב דמין הדין אין יכול לחזור בו, דכיון דאמר לבני ביתי, והוא אסור לחזור בו, מטעם הקרא הן צדק, אם הדבר ביד בני ביתו, היינו ביד בנו ובתו הגדולים או אפילו ביד אשתו הא חכמים סברי דיש קנין לאשה בלא בעלה, וא"כ יוכל לזכות ע"י אשתו משלו לאחר. וכמו שנפסק הדין לגבי עירוב. בפ"א מהלכות עירוב הלכה כ', שמזכה ע"י אשתו, וכן בשו"ע בסימן שס"ו, הביא דעת אלו, שמזכין ע"י אשתו, בסתמא, ודעת החולקין דאין מזכין ע"י אשתו בשם י"א, וסובר הירושלמי דהא דאמר רב בנדרים פ"ז דדוקא אם אמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אם אמר מה שתרצי עשי קני יתהון בעל דלפי זה אמרינן שם דאין קנין לאשה בלא בעלה ואי אפשר לזכות לאחר ע"י אשתו היינו דרב מפרש למתניתין כן משום דסתם מתניתין ר' מאיר ולר"מ אין קנין לאשה בלא בעלה, אבל רב מצי סבר כחכמים, ואפשר לזכות לאחר ע"י אשתו, וא"כ אם הי' המתנה מועטת ביד מי שהוא מבני ביתו, בנו או בתו הגדולים, או אשתו ואמר לתן לבר נש. אסור לו לחזור, וכיון דאסור לחזור, לא הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וזכו תיכף בעד המקבל כיון שעתה אוחזים בעד המקבל, ושוב מן הדין נקנה לההוא בר נש המתנה ומן הדין אין יכול לחזור בו, וסבירא להירושלמי, דרב דינא קאמר, לא שרצה לספר ממדותיו, רק רב אמר דינא, דאין בידו לחזור וע"ז מקשי הירושלמי מברייתא דקתני ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזכנו בהן או עד שישכיר לו את מקומן, ובתחלה בהיו ברשות הלוקח אמרה הברייתא דכיון שקבל עליו קנה, אבל ברשות המופקדין, צריך שיזכנו בהן, הרי דבסתמא אף שאמר המוכר לנפקד שיתן להלוקח, לא קנה עדנה, וא"כ פריך לרב, כיון דמכירה הוי כמתנה מועטת, דהאי חששא פן יתיקר לא שכיח, וא"כ הרי אף בלא מעות אסור לחזור בו, וא"כ תיכף כשאמר המוכר, להנפקד לתן, כיון שאסור להמוכר לחזור בו, א"כ הנפקד איננו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, שאינו חב כיון שאסור לחזור בו, וא"כ למה צריך שיזכנו, היינו שיקנה המוכר ע"י סודר או שיקנה את המקום מהנפקד ע"י שכירות, הא כיון שאמר המוכר להנפקד לתן להלוקח זכה תיכף בעדו, כיון דלא הוי חב לאחרים בתפיסתו, וע"ז משני הירושלמי, כאן שהעמידו אצלו כאן שלא העמידו אצלו פירוש אם הי' מעמיד את הלוקח אצל הנפקד, אז בודאי הי' קונה מדין שהוא זוכה בעדו, ולזה אין צריך לתקנת מעמד שלשתן, ועיין עוד באלפסי פרק המקבל, הביא סברת איכא מרבותא, דתקנת מעמד שלשתן לא היתה אלא במתנה, ולא בשארי דברים ואף דהרי"ף דחה דבריהם ומביא ראי' מהנהו גנאי, דאמרו יהבינהו נהלי' למרי ארעא בטסקא, הנה בגמ' שלנו, אין הגרסא בטסקא, רק הב"ח הגיה, ואפשר דאף האיכא מרבותא מודו בפרעון חוב, כיון דנקנה הדבר בלי התחייבות מעתה על המקבל, אבל במכירה כיון דע"י שיקנה יתחייב מי שזוכה, בכה"ג סברי הנך איכא מרבותא, דלא עשו תקנת מעמד שלשתן, במכירה, ועיין ש"ך סימן קכ"ו ס"ק ה', הביא דבעל העטור ג"כ סובר, דדוקא במתנה תקנו מעמד שלשתן, ובשו"ע הובא רק במתנה ובפרעון חוב, וע"כ אפשר דבמכירה כו"ע סברי דלא תקנו מעמד שלשתן, וא"כ צריך רק לעיין מדינא בלא תקנת מעמד שלשתן, וע"ז קאמר אם העמידו זכה ממילא כיון דאמר לו שיתנו לו, הרי אסור לחזור בו, דמכירה הוי כמתנה מועטת, וכן כתבו תוס' בד"ה מודה דיוקר הוי כמתנה מועטת, וא"כ הא לא הוי כתופס במקום שחב, וזוכה הלוקח תיכף בעת שאמר לו, אבל בשלא העמידו, דאין יודע להנפקד אם צריך שיתן לו אין אוחז בשבילו ולא זכה, ובעינן דוקא שישכיר לו מקום הפירות, שזה אפשר לו לעשות, אף אם אין יודע דעת המפקיד

וע"ז קאמר הירושלמי תדע לך, פירוש דאינו כמו שסבר דרב פליג, (ואפשר דלא גרסינן כלל תדע לך ועיין בגר"א שמוחק כל הדברים (דחד בר נש אפקיד ערבון על מלחא ויקרת אתא לגבי רב א"ל או יתן כל ערבונו או ימסור למי שפרע מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן לבר נש מידי לינה חוזר בי

פירוש דקשה להירושלמי, דרב אמר אם יתן לו כנגד ערבונו והמותר לא יתן, לא יעבור כלום, ואם נימא דאף במתנה מועטת אסור לחזור בו, א"כ אף היתר על דמי ערבונו אסור לחזור, ואמאי לא אמר לו רב דאסור לחזור אף היתר על דמי ערבונו, מטעם הן שלך צדק, ומשני הירושלמי, דמה דאמר רב לינה חוזר בי הוא רק למידת חסידות אבל רב בעצמו סובר דאף מתנה מועטת מותר לחזור בו דדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה, וכדאיתא בש"ס דילן, ומשו"ה היתר על דמי ערבונו אין איסור כלל לחזור, דדברים וליכא בהדייהו מעות מותר לחזור, ומה דאמר לינה חוזר בי, הוא רק ממדת חסידות

נמצא לפי דברינו אם אחד מחזיק בידו בעד אחד דבר מה, ואין חב לאחרים ע"י תפסתו, ממילא הוא זוכה, אכן כל זה דוקא. דבר של אחר, אבל דבר שהוא שלו, הא אין אדם זוכה בשלו לאחר, וא"כ אף שאסור לחזור בו, כיון דהדבר שלו, אין זוכה שלו לאחר, אבל אם נפקע זכותו, אז יכול אף בשלו לזכות לאחר, והנה הגמ' בנדרים. אמר אם אסר הנאתו על כל הכהנים, שוינהו עפרא בעלמא, ויוכלו