לבוש מרדכי בבא מציעא קנ

לגבי עניים, אבל באמר לבן לוי כור מעשר לך בידי, דאם נימא דאין מיירי במכירי כהונה: יקשה הא אין זה ידוע ולא מסחי לוים דעתייהו וא"כ איך נעשה הדבר שלו ואם נגרוס בדברי השיטה דמיירי במכרי כהונה, יקשה איך מביא ראי' דמתנה מועטת אסור לחזור. הא הטעם משום דכהנים אסחו דעתייהו. וא"כ אף אם מתנה מועטת יכול לחזור עכ"פ כהני ולוי מסחי דעתייהו: אחרי שהוא רגיל לתת ללוי זה ובודאי דזה דחוק לומר דאם נימא דמותר לחזור אז לוים לא מסחי דעתייהו דסברי פן יחזור בו, ולא יתן ללוי שהוא רגיל בודאי דחוק לאמר, דכיון שרואים שהוא נותן תמיד ללוי זה, איך יחשבו שיחזור בו. ואם יש לאמר דאף שרואים שתמיד הוא נותן אעפי"כ חושבים שיחזור אם כן יש לחשוב פן חזר קודם שבא חיוב התבואה למעשר דבודאי אף במכרי כהונה ולוי' אם רוצה לחזור קודם שבא חיוב התבואה למעשר יוכל ומותר לחזור ולתן ללוי אחר. והא דהתוס' בב"ב מפרשי דמכרי כהונה הוי הטעם משום דהוי כמתנה מועטת דאסור לחזור לכאורה, אין זה סברא אלא אם נימא דמה שאסור לחזור פועל שיהי' מוחזק, אבל אם נימא דהטעם משום דכהני ולויים אסחו דעתייהו, לכאורה לא שייך כלל בדין דאסור לחזור בו, דכיון דרואין שתמיד הוא נותן ללוי זה מסחי דעתייהו. אף אם יהי' הדין דמותר לחזור בו

והנראה לי דהנה בירושלמי סוף שביעית איתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו חוזר בו כו' רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בו מתניתא פליגא על רב אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם ברשות הלוקח כיון שקבל עליו ברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך הכל מרשות הבעלים ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזכינו בהן או עד שישכיר לו את מקומן מה עבד לו רב כאן שהעמידו אצלו כאן כשלא העמידו. והנה מפרשי הירושלמי פירשו דקושית הירושלמי היא איך אמר רב דאם אמר ליתן אסור לחזור, דא"כ איך אמר דלא קנה באם המה ברשות המוכר עד שיגביה או עד שימשוך ויוציא הכל מרשות הבעלים מה במכירה לא קנה בדבור בעלמא במתנה נא כל שכן דלא קנה בדבור בעלמא ופירושם תמוה מאד, מה ענין מה שאסור לחזור בו לדיני קנינים. והלא כמה משנות וברייתות נשנו, דאף שאסור לחזור בו. ומקבל מי שפרע אעפי"כ לא קנה והאי ברייתא הא איירי בדיני קנינים, לא בדינים שאסור לחזור: ורב אמר רק שאם אמר לתן אסור לחזור בו. אבל לא אמר דבדבורא בעלמא קונין, ובודאי דבעי קנינים. גם מה שפירשו הא דאמר כאן שהעמידו כאן שלא העמידו. דאם בשעת המכירה העמיד את הלוקח אצל המטלטלין אז קונה בדבור בעלמא הדברים תמוהים דהרי משך חמריו ופועליו: בגמ' ב"ב דף פ"ד מיירי שהיו עומדים שניהם אצל המטלטלין. ואעפי"כ לא קנה וכן לקמן בדברי הירושלמי דאיתא רב פליג דרב אמר כד אנא אמר לבני ביתי לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי תדע לך דחד בר נש אפקיד ערבון על מלחא ויקרת אתא לגבי רב א"ל או יתן לו כל ערבונו או ימסור לו למי שפרע מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי' לתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי וכאן הוא אמר הכין תמן למדת הדין ומה דרב נהג למדת חסידות, ופירשו דהקושי' מרב על רב, כיון דס"ל דבדבור בעלמא קנה. איך הוא סובר, דיכול לחזור בו. והדבר תמוה דאם יכול לחזור ולקבל מי שפרע מפורש במתניתין, ואף קודם שידע להא דרב הי' יכול להקשות על רב ממתניתין ועוד כיון שכבר חילק בין העמיד ללא העמיד, א"כ יתרץ דהברייתא מיירי בשלא העמיד את הלוקח אצל המטלטלין, ובשלא העמיד, הא מודה רב דלא קנה בדבור בעלמא. וגם קשה מה שפירשו דהא דאמר רב לינה חוזר בי, מיירי שהעמיד: את מקבל המתנה אצל המטלטלין. הא פשטות שאמר לבני הבית לתן, ולא העמיד את המקבל אצל המטלטלין

ונראה לי דהנה בחו"מ סימן רנ"ב כתב הרמ"א ז"ל כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע אם קדמו היורשין ומכרו המקבל יכול להוציאו מן הלוקח אבל דבר שלא ניתן במתנת שכיב מרע רק שמצוה לקיים דברי המת אם קדמו היור' ומכרו מה שעשו עשו. ע"כ הנה פסק הרמ"א דמצוה לקיים דברי המת לא הוי קנין. רק מצוה לקיים. ולכאורה קשה דהנה בגיטין דף י"ד איתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לימא בהא קמפלגי דמר סבר הולך כזכי ומר סבר הולך לאו כזכי כי רב פפא אמר הא והא בברי הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל, והנה ע"כ סברינן דלו ולא ליורשיו דאם נימא דמה שאמר לו אף ליורשיו קאמר. א"כ אף שמת המקבל בחיי הנותן עכ"פ כיון דמצוה לקיים דברי המת, יתן ליורשי מי שנשתלחו לו כדי לקיים דברי המת, ע"כ דלו ולא ליורשיו. משו"ה אם מת מקבל ואי אפשר עוד לקיים דבריו, מה ששלח לו שהרי כבר מת המקבל, משו"ה יחזירו ליורשי המשלח. וא"כ אף אם מת הנותן בחיי המקבל, אם מה דמצוה לקיים דברי המת הוי מצוה בעלמא ולא קנין. א"כ הכסף עדנה של היורשים רק שאמרו רבנן שמצוה לקיים דברי המת, א"כ זה אינו אלא כל זמן. שאפשר לקיים דברי המת. אבל כשמת המקבל קודם שהגיע לידו המתנה. א"כ עתה הא אי אפשר עוד לקיים דברי המת. שהרי המת אמר רק למקבל ולא ליורשיו: וא"כ אף אם מת נותן בחיי מקבל הי' להיות הדין שיחזירו ליורשי משלח. ע"כ דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים, ומשו"ה אם מת נותן בחיי מקבל כבר זכה המקבל ונעשה שלו. ומשו"ה אף אם מת המקבל קודם שהגיע נידו המתנה זכו היורשים. מטעם דכבר זכה אביהם בהממון משום מצוה לקיים דברי המת, הרי דמצוה לקיים דברי המת עושה קנינים, וקשה על רבינו הרמ"א, דאמר דהוי רק מצוה, ולא קנין, ואם קדמו היורשין ומכרו מה שעשו עשוי

והנראה לי דהנה בגיטין דף י"א איתא האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רוצה לחזור בשניהן יחזור, וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים ובגמ' הוה בעי למימר משום דהתופס לבע"ח קנה ועיין בדברינו למעלה בסימן י"א, דביארנו בזה דברי הר"ן, דהוה סבר דכל אדם יכול לאמר שהנני עומד במקום הלה, והנני כמו פלוני, ומסיק בגמ' דבמקום שחב לאחרים לא קנה והכא משום דהאומר תנו כאומר זכו, ובמקום שאינו חב לאחרים בלא האי טעמא, יכול לזכות, אכן עדנה קשה בין להס"ד בין להמסקנא: דאיך קאמר בסתמא דאין יכול לחזור בו בשחרורי עבדים מטעם דזכות הוא להעבד. התינח אם אמר השליח שהוא זוכה בעדו אז אין יכול לחזור, שהועילה זכיתו, להס"ד משום דעומד במקום הלה או משום דאמר תן כזכי: אבל כל זמן שלא אמר שרוצה לזכות בעד העבד מנא לן שהי' רוצה לזכות בעד העבד, ואם לא אמר השליח שהוא רצה לזכות אמאי אין יוכל לחזור בו, ולמסקנא אפשר לומר דכל האומר תנו כאומר זכו א"כ גם השליח מסתמא לקח לשם זה לזכות בעד העבד, אבל לפי הס"ד דאין האומר תנו כאומר זכו איך אמר בסתמא דאין יכול לחזור משמע אף אם לא אמר שרוצה לזכות, ועכצ"ל דבסתמא אם אחד לוקח דבר