לבוש מרדכי בבא מציעא קמה

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' כן דבתחלה דהי' סבר דערב הוי אסמכתא הי' סובר דמשו"ה נתחייב הערב מה שלוה לפלוני על פיו הוא משום דהפסיד על ידו והתחייבות הערב הוא כשיתבע את הלוה ולא ימצא לו נכסים שאז יתברר שהפסיד ממון על פיו משום זה מתחייב הערב והערב אומר למלוה אני ערב היינו שאם יתברר שהפסדת ממונך על פי אז אשלם לך וכל זמן שלא תבע המלוה את הלוה ולא נתברר שהפסיד ממון על ידו אין לו בעד מה להתחייב וא"כ ה"ז אסמכתא שבאם יתברר שהפסדת ממון על ידי אז אשלם ועל זה משני בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי', פירוש לא כמו דהוה סבר דההתחייבות הוא משום דהפסיד ממון על פיו א"כ הוי "דאי" אם יהי' לך הפסד ממון. לא כן אלא הוא משעבד בעד הוצאת הממון על פיו ובההוא הנאה שהוא מהימן לי' למלוה לפלוני על פיו הוא מתחייב עתה לשלם וכיון דהחיוב הוא עתה לא שייך כלל אסמכתא דאימתי שייך אסמכתא אם ההתחייבות הוא באסמכתא אבל הכא ההתחייבות הוא מעכשיו וכל מעכשיו לא שייך אסמכתא רק שהוא כמו תנאי שבאם הלוה ישלם אז אפטר מלשלם לך נמצא דהאסמכתא הוא על ביטול הדבר לא על קיום הדבר היינו דההתחייבות הוא מעתה בעד הוצאת ממון על פיו ומהימן לי' הוא משעבד נפשי' בשביל זה לשלם הכל אלא שהתנה תנאי שתצטרך לתבוע תחלה את הלוה פן ישלם הוא לך אז אפטר מהחיוב אבל אם הוא לא ישלם אז ישאר חיוב הערב שנתחייב לשלם בעד ההלואה וא"כ לפי מסקנת הגמ' לא שייך כאן כלל אסמכתא דהרי החיוב מעכשיו הוא

ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם שאם אמר, שערב להביא הלוה ובאם לא יביא אז יצטרך לשלם א"כ הרי אמר מפורש שאין מתחייב מעתה לשלם רק שהוא מתחייב להביא את הלוה ובאם לא יביא את הלוה אז יתחייב נמצא דהחיוב הוא באסמכתא היינו דאם לא יביא את הלוה, וחיוב באסמכתא אינו מועיל אף שיש לו הנאה דמהימן לי' משום זה לא אמרינן דנתחייב וכן משו"ה אם מכר ראובן שדה לשמעון וקבל לוי אחריות ס"ל להרמב"ם דהוי אסמכתא היינו ג"כ משום דהחיוב הוא דאי והכא במעכשיו לא נתחייב כלל, אבל הראב"ד ס"ל כמו שהכל פירשו בפי' הגמ' דערבות הוי אסמכתא אף לפי המסקנא רק משום דבההוא הנאה וכו' מסלק אסמכתא דגמר ומשעבד נפשי' א"כ שפיר השיג על הרמב"ם וכתב דאין בערבות משום אסמכתא

ולפ"ז אזלי נמי במחלקותם בדין אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה דס"ל להרמב"ם דהתנאי קיים וגובה ממי שירצה אף אה יש נכסים ללוה והראב"ד ס"ל דאם יש נכסים ללוה גובה מן הלוה ולדברינו אזלי לטעמייהו דהנה זה בארנו דבתחלה הי' סבור בגמ' דערב מתחייב רק מפני הפסד ממון שהפסיד מלוה על פיו והיינו כשתובע את הלוה ואיננו משלם אז יתברר שהפסיד המלוה ואז יש להערב בעד מה להתחייב משו"ה הי' סבור דערבות הוי אסמכתא דהא דאי הוא רק דהרמב"ם ס"ל דלמסקנת הגמ' התחייבות הערב הוא תיכף. בשעת הוצאת ממון והוי התחייבות מעכשיו רק שהוא תנאי שבאם יפרע הלוה אז יפטר שהוא מחויב לתבוע תחלה הלוה כן הוא בסתם ערבות אבל אם אמר בפרוש כונתו שמכון להתחייב מעתה בלי תנאי שיתבע תחלה את הלוה שפיר חל התנאי כיון דהתחייבותו הוא משום הוצאת ממון:

אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דאף למסקנא דגמ' ג"כ ערבות הוי אסמכתא ורק בההוא הנאה דמהימן לי' הוא משעבד נפשי' אף באסמכתא א"כ אף למסקנת הגמ' עיקר החיוב של הערב הוא רק משום הפסד ממון שבאם יתבע את הלוה ואין לו נכסים אז נתחייב שהרי על פיו הפסיד ממון אבל קודם שנתברר שאין נכסים ללוה לא חל החיוב עלי' דערב כלל שהרי אין לו בעד מה שיתחייב, ועיין בש"ך (חו"מ סי' קכ"ט ס"ק כ"ג) שכתב דיש לו זמן להערב לשלם שלשים יום מיום שתבע את הלוה ונתחייב הערב לשלם ואף אם יש לו מעות הדין כן משום דנתחייב עכשיו והו"ל כאילו הלוהו עתה והשיג בזה על המ"מ וב"ח שכתבו דאם יש לו מעות מחוייב תיכף לשלם אכן לדברינו הב"ח והמ"מ אליבא דהרמב"ם שפיר פירשו שהרי להרמב"ם חל החיוב על הערב מיום הלואה, אכן לדברי הראב"ד דס"ל דגם למסקנא דגמ' חיוב הערבות הוא רק משום הפסד ממון א"כ כל זמן שלא נתברר ההפסד לא חל חיוב כלל א"כ שפיר אמר הראב"ד דאף אם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה יתבע את הלוה שהרי כיון שיש נכסים ללוה א"כ הא לא הפסידו א"כ אין כאן במה שיתחייב הערב דהרי הוא לא אמר תן לו ואני אתחייב רק רוצה להתחייב מדין ערבות ודין ערבות הוא רק אם הפסיד ממון על פיו משו"ה לא חל התנאי דאפרע ממי שארצה כיון דאין כאן הפסד ממון אין כאן בעד מה להתחייב, ומיושב ג"כ מ"ש הרמב"ם דהנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אם אני חוזר בו אכפול לך ערבונך דאם חזר בו הלוקח זכה זה הערבון שהוא תחת ידו וקשה עליו כל הנך קושיות שהביא הכ"מ דמוכח דאף דבר שבידו יש בו משום אסמכתא ומתוספתא מפורשת דאיתא אלא מחזיר לו ערבונו. אכן לדברינו שפיר ניחא דהנה מהו ערבון פירש"י דיש שני מיני ערבון יש מין ערבון שהוא למשכון לקנוס החוזר ויש מין ערבון שהוא תחלת פרעון שקנה בית באלף זוז ופרע מקצת דזהו תחלת פרעון, והנה הרמב"ם מפרש דהאי ברייתא שהובאה בגמ' ע"כ מיירי בערבון כזה שהוא תחלת פרעון, היינו שקנה ממנו שדה בעד אלף זוז ואומר מקצת הנני נותן לך וקונה כנגדו בהשדה ואם אחזור בי ולא אתן לך בעד המותר אז יהי' מחול לך הכסף שהנני נותן לך לקנות מקצת השדה ויה' קניני שהנני קונה בהשדה בטל והמוכר אמר אם אני אחזור בו ולא אחפוץ למכור לך המותר אז מלבד שקנית אכפול לך עוד כזה דאם נימא דברייתא זאת מיירי בערבון כזה שלא ניתן אלא בתורת משכון וא"כ הניח אצל המוכר בגדר משכון ואמר אם אחזור בי ולא אחפוץ לקנות השדה אז הנני מוחל לך הדמים והמוכר אמר אם אני לא אחפוץ למכור לך הקרקע אשלם כפליים כפי הדמים שהנך נותן בידי למשכון א"כ איך אמר ר' יהודה דיו שיקנה כנגד ערבונו כיון דהקנין לא עשה כלל עדנה בהשדה ומה שאמר המוכר אם אחזור בו אכפול לך ערבונך הוא אסמכתא א"כ אף כנגד ערבונו לא יקנה נהי דדבר דלא הוי גוזמא לא הוי אסמכתא היינו אם כל התנאי איננו גוזמא אבל אם התנאי הוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא נתחייב, וכן כתב הרא"ש בפרק המקבל (דף ק"ד) גבי מעשה דההוא גברא דקבל ארעא ואמר אי מובירנא לי' יהיבנא אלפא זוזי ואוביר תלתא ופסק רבא דהוי אסמכתא וכתב שם הרא"ש להשיג על הרי"ף שכתב דמאי דאמר רבא דהוי אסמכתא ולא משלם הוא רק היתר על מה שראוי לעשות אבל הראוי לעשות גמר ומשעבד נפשי' והשיג שם הרא"ש ז"ל אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כיון אלא להגזים ולא שעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר דעל מה דגזים לא שעבד עצמו ועל השאר שעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנייהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום עכ"ל הרא"ש. הרי דאם אמר תנאי שהוא גוזמא אז אף מה שאינו גוזמא לא מחלקים