לבוש מרדכי בבא מציעא קמד

אין הטעם דדבור דמעכשיו מבטל אסמכתא, אלא הכונה הוא דדין דמעכשיו מבטל האסמכתא היינו דתליא אם האסמכתא בקיום הדבר או בביטול הדבר דאם אמר מעכשיו אז הדבר נקנה תכף והתנאי שמתנה הוא בבטול הדבר שבאם לא יקיים הדבר אז יתבטל הקנין למפריע נמצא דהתנאי "והדאי" הוא על ביטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא שנימא שלא יועיל התנאי ולא יתבטל הדבר משום דבבטול לא שייך אסמכתא ונתבטל הדבר בכל גווני ועל הקנין אין אנו צריכים לאסמכתא שהרי נעשה הקנין תיכף אבל אם לא אמר מעכשיו רק אם נא אתן לך לזמן פלוני אז תקנה השדה הרי האסמכתא הוא על הקנין שהקנין הוא דאי שאם לא יתן יקנה אז השדה, וקנין באסמכתא אין מועיל אבל אם אמר מעכשיו אז הוא מקנה השדה לו עתה רק שמתנה שבאם ישלם לו עד זמן פלוני אז יתבטל הקנין א"כ "הדאי" הוא על הביטול וגבי ביטול לא שייך אסמכתא, אבל זה ודאי שאף אם אמר מעכשיו דוקא אם הקנהו באופן שעשה קנינים עתה ועשה הקנין אז שייך למימר שאם אמר מעכשיו אין בו משום אסמכתא היינו משום דקנה כבר הדבר והאסמכתא הוא על ביטול הדבר אבל אם מכרו באופן שלא יעשה קנינים עתה א"כ הרי לא יקנה אלא כשיתקיים התנאי א"כ הדאי הוא על הקנין אז לא יקנה דהרי המעכשיו לא כלום הוא כיון שלא קנה

וא"כ זהו שמפרש הרמב"ם המקנה בין קרקע בין מטלטלין אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו' במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים התנאי כו' (פירוש דבריו כיון שקנה הדבר א"כ הקנין הוא מעכשיו והתנאי הוא רק על הבטול בכה"ג מועיל התנאי) אבל אם קנה עתה והתנה עמו שאם יתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים התנאי זה לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא יקנה (פירוש כיון דאמר שאם יתקיים התנאי אז יקנה וכל אם להבא משמע כדאמרינן בגיטין א"כ הקנין הוא בלשון אם והאסמכתא הוא על הקנין וקנין באסמכתא אין מועיל) כיצד המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשהלך עמו לירושלים באותו היום (פירוש דכיון דעל מנת כאומר מעכשיו דמי א"כ כשהחזיק בבית הרי קנה תכף את הבית והיא עתה שלו והתנאי דילך לירושלים הוא שאם לא ילך יתבטל הקנין נמצא דהקנין הוא עתה והאסמכתא הוא בבבטול הדבר בזה לא שייך אסמכתא וחל המכירה על תנאי) אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלם ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק אחר שנתקיים התנאי לא קנה (פירוש כיון דאמר תנאו בלשון אם דלהבא משמע היינו שאם יעשה הדבר היינו שילך או שיביא אז יקנה א"כ הקנין הוא באסמכתא וקנין באסמכתא אין מועיל) והא שכתב הרמב"ם והחזיק אין כונתו דוקא קנין חזקה אז לא הוי אסמכתא היכא דאמר על מנת משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי דאפי' קנינים אחרים ג"כ מועיל אלא הרמב"ם לרבותא נקט דאפי' הקנין שלו הוא חזקה, דבעת שיתקיים התנאי כבר כלתה קנינו שאין קנינו בשעה שיתקיים התנאי היינו בשעה שילך אעפ"כ קנה משום דעל מנת כאומר מעכשיו דמי' ומכ"ש קנין שטר דיש לו השטר בשעה שמקיים התנאי והא דלא נקיט הרמב"ם קנין סודר דאז הי' ג"כ הרבותא דאף שבשעה שיתקיים התנאי הדר סודר למארי' אעפ"כ קונה. אכן קנין סודר לא מצי הרמב"ם למיתני דהנה הרמב"ם צריך לפרש דאם אמר בלשון אם תלך תקנה אז לא קנה משום דהוי אסמכתא ואם לא עשה חזקה אחר שנתקיים התנאי היכא שאמר אם גם בלא טעמא דאסמכתא לא קנה שהרי אף הי' אם אסמכתא קונה ג"כ לא הי' מועיל מטעם שהרי אימת קונה כשיתקיים התנאי ואז כבר כלתה קנינו משו"ה נקט הרמב"ם שעשה חזקה אחר שנתקיים התנאי אעפי"כ לא קנה משום דהא אמר אם תעשה תקנה:

ואם להבא משמע כשתעשה אז תקנה וא"כ הוי הקנין באסמכתא וקנין באסמכתא אינו קונה משו"ה לא מצי הרמב"ם למינקט קנין סודר דאילו לא עשה קנין אחר אחר גמר התנאי שהלך עמו לירושלים או הביא לו הדבר הרי אף אילו הי' הדין דאסמכתא קניא לא הי' קונה, מטעם שבעת שחל הקנין היינו בעת שהלך עמו כבר הדר סודרא למארי' וא"כ כשהרמב"ם הי' צריך להשמיענו דאין קונה משום אסמכתא הי' צריך לפרש שהקנה לו אחר שנתקיים התנאי הקנה לו הנותן בקנין סודר ואז לא שייך כלל אסמכתא שהרי בעת שמקנה לו הנותן אז כבר נתקיים התנאי וא"כ הנותן הוא מקנה עתה לגמרי וא"כ בקנין סודר אי אפשר לפרש הדין משו"ה פירש הרמב"ם בקנין חזקה שאילו הי' הדין דאסמכתא קנין אז הי' עושה הלוקח קנין חזקה אחר שנתקיים התנאי אף בלא דעת הנותן הי' קונה שהרי בעת שאמר לו אם תלך עמי לירושלים אמר לו שיקנה אז והוי כאומר אחר שלשים תלך ותחזיק שאין צריך דעת הנותן בעת שמחזיק, אבל כיון דאסמכתא לא קניא משו"ה מה שהחזיק בלא דעת הנותן אחר שנתקיים התנאי מה שאמר אם תלך עמי תקנה, כיון דהוי אסמכתא לא גמר אז והקנה לו שיקנה אחר שילך עמו לירושלים משום דאסמכתא לא קניא, אבל ודאי דהוא הדין קנין שטר שאם אמר ע"מ שתלך א"כ קנין של השדה הוא תכף והתנאי הוא בבטול הדבר אז קונה דעל ביטול לא שייך אסמכתא אבל אם אמר אם תלך שאז הכונה שאם יתקיים הדבר אז תקנה הוי אסמכתא, זהו כונת הרמב"ם (שוב מצאתי שכונתי בזה לדעת רבינו הגדול הגר"א זצ"ל בבאוריו לחו"מ סימן ר"ז ס"ק ה') וברוך שהנחני בדרך אמת

והנה עפי"ז נוכל ליישב ג"כ קושית הראב"ד שהקשה איך כתב הרמב"ם בערבות שאם אמר אם לא אביאנו אז אשלם הוי אסמכתא דהא אין בערבות משום אסמכתא דהא אמרינן בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אכן לדברינו יפרש הרמב"ם פירוש נכון בדברי הגמ' דהנה לכאורה קשה מאי אמרינן דמשום ההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אף דהיא אסמכתא א"כ ק"ו ומה אם ההנאה משום שמלוה לאחרים ומהימן לי' גמר משום זה ומשעבד נפשי' א"כ מכ"ש אם מלוה לי' בעצמו נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה השדה וא"כ במלוה על שדהו ואמר לו אם לא אפרע לך עד יום פלוני יהי' שלך נימא בההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומקנה לו ומה לי משעבד נפשי' אם מקנה השדה נימא משום ההיא הנאה דמהימן לי' גומר ומקנה, ועוד בכל מקום שמקבל עליו איזה דבר באסמכתא יש לו הנאה א"כ נימא בההוא הנאה גמר ומקנה ומשעבד נפשי' ומאי פריך לרב אשי בגמ' (ב"מ דף ע"ג:) דאמר גבי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן חמרא ופשע ולא זבן דפטור מלשלם משום דהוי אם אסמכתא. מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומאי קושיא נימא משום ההנאה שנותן לו השדה שירויח מזה גמר ומשעבד נפשי' ואם נימא דמעשה דיהיב זוזי מיירי בשקצב לו שכר יקשה באמת על רב אשי נימא בההיא דיהיב לי' להרויח גמר ומשעבד נפשי' ומ"ש הנאה זו דמהימן לי דאמרינן דבשבילה גמר ומשעבד אף באסמכתא.