לבוש מרדכי בבא מציעא קמא

הוא מוכר בעד הכסף. א"כ גם אם נותן לו שוה כסף ג"כ קונה לר' יוחנן מדאורייתא דהרי הוא ממש כסף. והא דאיצטריך לימוד חדש בקנין סודר היינו משום דקנין סודר הוא שלא בשוה פרוטה: שהרי הוא מקנה הסודר ע"מ להקנות, ואיניני מקנה לו הסודר לגמרי וקנין כסף הוא תשלומים ואיזו תשלומים הוא. בזה שמקנה לו הסודר ע"מ להקנות משו"ה הוי קנין סודר. לא בגדר כסף. משום דהוי פחות משוה פרוטה ואף אם הסודר בעצמו הוא שוה פרוטה, אבל הקנין ע"מ להקנות הא הוא אינינו שוה פרוטה. א"כ לא מדין כסף הוא. וכמו שמפורש בקדושין דף ג' דמשו"ה אין מועיל באשה, (עיין שם בתוס') משו"ה יאצטריך למוד חדש בחליפין

נמצא לפי זה הא דקי"ל אין קונין בפירות הוא דוקא בקנין סודר היינו באופן שקונין, שהוא רק קני עמ' להקנות, דאמרה התורה אף שאינו בגדר כסף, עושין קנין בזה גלתה התורה דאין עושין הקנין הזה בפירות, אבל היכא שהוא מקנה לו הפירות לגמרי, בודאי דעושין קנין חליפין אף בפירות שהרי אז הוא כסף ממש, ומשו"ה שוה בשוה קונין אף בפירות, ונוכל לפי זה לפרשי גמ' דהחליף דמי שור בפרה, היינו שנתן לו בעד דמי השור נתן לו הפרה, ואשמעינן דאף דרבנן תקנו דמעות לא יקנו היינו דוקא בנתן כסף, אבל בהחליף מטלטלין במטלטלין. אף פירות, בפירות ששם הקנין הוא מתורת כסף אעפי"כ כיון דלא שכיח שיעשו כן, בזה לא תקנו רבנן ואוקמוה אדין דאורייתא: דכיון שהוא מוכר בעד זה, זהו הקניין, דזהו ממכר שאמרה תורה, שמוכר דבר בעד חבירו (ובאמת נוכל לומר, הא דהקשו הראשונים מנא לי' לר' יוחנן דמעות קונות, אפשר לומר דסבירא ני' לר' יוחנן, דכיון דאמרה תורה וכי תמכרו ממכר לעמיתך. אמרה תורה דזהו גופא הקנין הממכר בעצמו, היינו כיון שהוא קונה הדבר שקונין בעדו, משו"ה סבירא לי', דמועיל כסף. כיון שהוא מוכר בעד הכסף וא"כ בודאי דשוה בשוה. מועיל שהרי זהו הממכר, מה שמוכרין בעדו, וזהו הקנין מה שקנה הממכר) וכל זה הוא לר' יוחנן דסבירא לי' מעות קונות, אבל לריש לקיש' דסבירא לי' מעות אין קונות, א"כ גם שוה בשוה לא יועיל משו"ה לריש נקיש שפיר פריך. אם סבירא לריש לקיש פירי לא עבדי חליפין איך יתרץ הוא המשנה ולריש לקיש ע"כ דסבירא לי' דפירי נמי עבדי חליפין. אבל לר' יוחנן לא קשה כלל, אף דסבירא לי' פירות לא עבדי חליפין היינו מקנין סודר שהוא קני ע"מ להקנות אבל היכא שהוא מקנה לגמרי, זהו ממש קנין כסף וממכר שאמרה תורה שמועיל

והנה לפי זה דגם כשמחליפין שוה בשוה, הוא ג"כ מכירה קשה מאי טעמא דר' אבא אמר רב הונא דפליג על רבה אמר רב הונא ור' אבא ס"ל בשם רב הונא דמכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה. בשלימא אם נימא דהיכא שמחליף דבר בחבירו, איננו הקנין הכתוב התורה נוכל לומר דכתב קרא אונאה, רק בזה האופן דמיירי קרא. ולא בחליפין שוה בשוה: שהוא דין אחר, אבל לפי דברנו, דגם חליפין שוה בשוה זהו דין ממכר האמור בתורה, א"כ אמאי אין בו הונאה, וע"כ צריך לומר. דאמרה התורה דין אונאה, רק אם האונאה הוא בממכר, היינו אם מכירת הדבר, הוא שוויו, דזה מוכר מפני שרוצה בעד החפץ מאתים ושם שהחפץ שוה מאתים. וטעה בשומה, שם אמרינן האונאה הוא בממכר, שהוא מכר בשביל מאתים, ובאמת הוא שוה יותר, אבל היכא שהממכר הוא לא מפני השיווי, רק מפני שהוא צריך למין האחר, בזה אין האונאה בהממכר, שהרי הוא צריך באמת למין השני, ומוכח זה מדברי הרמב"ם. שכתב שם בפרק י"ג הלכה א' המחליף כלים בכלים כו' אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השריים, הרי דלא פירש כדמשמע לכאורה מדברי רש"י בדף מ"ז ד"ה דמכור לי קאמר ז"ל לשון ממכר ולא לשון חליפין ע"כ משמע מדברי רש"י, דעיקר החילוק שבחליפין אין אונאה, וכן הובא בשיטה מקובצת, בשם יש מביאין ראי', ונוכל לומר. לכאורה, מטעם דדוקא גבי מכר אמרה התורה ולא לגבי חליפין, אכן הרמב"ם מדייק, דהטעם מפני שזה רוצה במחט. הרי דהטעם הוא מפני שלא נתאנה בעיקר הדבר וגם דברי רש"י צריך לפרש כן אחרי שביארנו לדעת רש"י דחליפין שוה בשוה, הוא ג"כ מדין ממכר, ע"כ צריך לפרש דכונת רש"י הוא כן. דמדקאמר לשון מכור, הרי הוא אינו מכוון, שכונתו להחליף מין בחבירו, אלא עיקר הוא המכירה, היינו שיווי הדבר, וא"כ יש כאן קליה בהממכר וכן יש מביאין שמביא השטה פירשו ג"כ טעמם, דמשום הכי אין אונאה בחליפין, כי אולי הוא רוצה באותו חפץ ואעפי"כ שאין שוה כמו שלו, אבל לא דנימא, דגזירת הכתוב הוא, אונאה בממכר ולא בחליפין. דגם חליפין הוא ממכר, רק עיקר תלוי אם המכירה הוא בשביל השיווי: או בשביל חשיבות המין

והנה לפי זה יתישבו דברי הירושלמי שהבאנו דקאמר שם ר' בא בשם רב הונא בשם רב אפילו צבור בצבורין, א"ל ר' אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום פירש דר' אבא בשם רב הונא אזל לטמי' שבבבלי, שאמר דהיכא דהחליף שני דברים אין בהן הונאה, אמר ג"כ בירושלמי. דאפילו החליף צבור בצבורין, היינו צבור אחד של תבואה בהרבה צבורין ג"כ הקנין חל, אף שהוא אונאה יתר משתות צריך להיות ביטול מקח, דכיון דהחליף מין זה בחבירו, א"כ לא הי' הממכר השיווי, רק מה שהוא צריך המין א"כ אין כאן הונאה, שלפעמים הוא. רוצה במין זה יותר ממין השני, וס"ל לר' בא דירושלמי, שהוא ר' אבא דבבלי. שזהו כל המטלטלין קונין זה את זה, אף היכא שיש כאן הונאה, א"ל ר' אלעזר ל"ש אלא כל הנעשה דמים באחר פירוש דהנה לעיל ביארנו דאימתי אמרינן שיש חשיבות בהמין הוא דוקא בגדיים וטלאים, או בכלים, שהחשיבות הוא השתמשות הדבר, שזה צריך השתמשות הזה וזה צריך השתמשוש הזה לשם היינו בגדיים וטלאים, אם בא אחד לחלוק שלא בפני חבירו על ב"ד לעשות החלוקה באופן שיהי' שוים, היינו שיהי' לכל אחד חלק בהשתמשות ובהשתמשות זה, כי כלים ובעלי חיים המין הוא קפידא, וחשוב שמסתמא בני אדם מקפידין, אבל בתבואה עיקר הדבר הוא שיווי הדבר שם אין קפידא חולקין, מין אחד נגד חבירו כמו שאם יש שנו מיני כספים דמה לו מטבע זו או זו. כן בפירות אין קפידא בהמין ומשו"ה סבירא לי' לר' אלעזר דמה שאמרו אין בחליפין אונאה לא נאמר על משנה זו דכל המטלטלין. דאותה משנה מיירי אף בפירות, ובפירות אם החליפו זו בזו אין החשיבות המין רק השיווי א"כ אם יש אונאה במקח, בודאי יש בזה דין אונאה. ורק על מתניתין דכל הנעשה דמים דשם מיירי דהחליף דמי חמור בפרה היינו בהחליף בעלי חיים ובבעלי חיים הא יש חשיבות בהמין, שם אמרו שאם החליף: אין בהן אונאה, מפני שזה רוצה בשור יותר מפרה, או יותר בחמור מבשור, אבל צבור בצבורין שהוא תבואה. א"כ הממכר הוא שיווי הדבר יש בזה הונאה: ומה שמסיק דבר שהוא צריך לישום. הפירוש הוא כן. היינו שמפרש דמתנתין דכל הנעשה דמים באחר. אין הכונה מטבע, כמו שרצה בגמ' לפרש מתחלה, דא"כ הא מיירי מתניתין אף היכא דהחליפין הי' שלא בכלים, וא"כ איך יוכל לפרש דשם נאמר דאין הונאה בחליפין. לזה מפרשי דפירוש כל הנעשה דמים,