לבוש מרדכי בבא מציעא קמ

שתשמישתין שוה, בודאי יחלוקו ב"ד אחד כנגד אחד. אבל אם אין תשמישתן שוה בודאי דלא יחלוקו ב"ד לאחד שלא בפני חבירו, שהרי שמא כשיבא חבירו ושמא יתבע תשמיש כל אחד כיון דתשמיש הוי קפידא לא יחפוץ שיקח האחד את כל החפץ, רק יחפוץ שיהא בשותפת כדי שאם חבירו לא יחפוץ בשותפות, יאמר לו גוד או אגוד וישאר אצלו שני הכלים, ומשו"ה אין לב"ד להפסיד לו זכות תשמישו דכלי הוי קפידא. הכלי בעצמו, אבל אם יש שני מיני חטים ושעורין כשיבא אחד לחלוקו יחלוקו ב"ד בשומא מין אחד נגד חבירו: דבזה היינו בפירות לא שייך קפידא דפירות עיקר הדבר שיווי של הדבר, וב"ד יראו רק שהשיווי של החלוקה יהי' אמתי אבל זה לא יקפידו שיהי' לוה חלק בחטים, ולזה חלק בשעורים כמו שאם נשאר גדיים וטלאים, שבודאי היו מקפידים שיהי' לזה חלק בטלאים ובגדיים בחטים ושעורים לא יקפדו ב"ד ע"ז, וכן אם יהי' השותפות חבית של יין, וחבית של שמן. יחלוקו ב"ד שלא מדעת חבירו: חבית יין כנגד חבית השמן דבפירות לא שייך קפידא המין

ולפי זה מספקא להרשב"א בתרי מינים דפירות דבזה לא הוי קפידא המין אם בזה אמרינן ברירה או לא היינו אם נימא דהטעם דאמרינן בחד מין ברירה הוא דוקא, דודאי הוא שיחפצו לחלוק שיהי' לשניהם חלק, וודאי הוא דיחלקו באופן שיהי' לכל אחד חלק, א"כ הברירה צריך טעם דמשום הכי מבררינן שזהו חלקו משעה ראשונה, משום דודאי הוא שיחלוקו באופן זה, א"כ מקום דאין לנו הוכחה שמעיקרא עמד שיחלוקו באופן זה, היינו בפירות בשני מינים. נהי דאין קפידא, בזה שנימא שודאי עמד שלא יחלוקו. ולא דמי לגדיים כנגד טלאים, דודאי עמד מתחלה, שלא יחלקו באופן זה שחלקו עתה דמסתמא שותפים רוצים שיהי' לכל אחד חלק בכל מין ומה שחלקו עתה גדיים כנגד טלאים הוא עתה רצון חדש שלא עמד לזה, בפירות לא שייך זה, דמש"ה מין זה חטים ושעורים הכל הוא כסף ומה לי כסף זה או זה אעפי"כ אף דאין לנו קפידא, אבל הלא אין לנו הוכחה שודאי עמד שיחלוקו חטים כנגד שעורים וא"כ לא דמי לגדיים, דבודאי עמד שיחלוקו או דנימא אדרבה, דסתמא כל היכא שאין לנו הוכחה שעמד מתחלה שיהי' החלוקה באופן זה אמרינן ברירה, ורק בגדיים כנגד טלאים. שם ודאי עמד שיחלוקו גדיים בפני עצמם וטלאים בפני עצמם, לא טלאים כנגד גדיים: כמו שחלקו עתה, דמסתמא כל אחד יחפוץ שיהי' לו חלק בכל מין שירש, אחרי שבדברים כאלו התשמיש הוא חשיבות, וא"כ בשני מינים דאין חשיבות התשמיש רק שוויהן. הוא העיקרי בכהא"ג, אף אם חלקו מין אחד כנגד חבירו יהי' ברירה, דאין לנו הוכחה וראי' לסתור, שלא עמד מתחילה, שיחלוקו באופן זה

וזה שמדייק הרשב"א וכתב ז"ל אבל ב"ב מינין כי הכא, כונתו אפילו ב' מינין כאלו היינו עכו"ם ומעות דאין חשיבות המין. אלא משום שוויהן, ג"כ אמרינן אין ברירה, אף דאין לנו הוכחה לסתור היינו ראי' שלא עמד מתחלה שיחלוקו כזה, הרי דאדרבה בעינן ראי' והוכחת על הברירה, דבלא ראי' אין הוכחה שזהו חלקו מתחילה, ומשו"ה אף בשני מינים של פירות נמי אין ברירה, וא"כ הקשה הרשב"א שפיר אם נימא דבעי טעמא והוכחה על הברירה א"כ בדבר דלא שייך טעם והוכחה לא נימא ברירה ורק בחד מין דבודאי עמד שיחלוקו באופן כזה בזה אמרינן ברירה א"כ איך אמרינן דלברור חד מנייהו. דלשקול חד בהדי כלב ואיהו נתסר והאחריני ישתרו הא בעת שחלקו לא ביררו, וא"כ באיזה הוכחה מבררינן אנן אחר החלוקה שזה הטלה הוא נגד הכלב, והאחריני הם נגד הטלאים. באיזה הוכחה מבררינן עתה אחר החלוקה דבר שלא ביררו בשעת חלוקה ע"כ דלמאן דאית לי' ברירה. אין צריך טעם על הברירה, אלא אדרבה צריך טעם על מה שאין אומרים ברירה, א"כ לפ"ז בשני מינין כמו פירות דאין קפידא בהמין ומתחלה ג"כ הי' יכול להיות שיחלוקו מין אחד נגד חבירו א"כ יהי' ברירה למפריע, אם חלקו מין אחד נגד חבירו אמרינן הוברר הדבר למפריע, וכן בזה שלקח עשרה טלאים מבררינן שזה הטלה הוא נגד הכלב, והאחריני הם טלאים כנגד טלאים, אף שאין טעם מה לברר דאדרבה בעינן טעם מה שלא לברר

והנה לקמן בדף מ"ו ד"ה ולרב נחמן הקשו בתוס' בד"ה ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד, ז"ל וא"ת ולפר"ת לאוקמו בחליפין שוה בשוה גם לר"ל אמאי ע"כ כרב ששת סבירא לי' ולוקמא בפרי שוה בשוה עיי"ש בתוס' והנה מה דהכריח לר"ת לפרש דשוה בשוה הוא דין אחר לא חליפין. הוא משום דקשה להנך פוסקים דס"ל דשור ופרה הוי פרי לענין לקנות בחליפין דאין קונין בהם ואנן קי"ל דפרי לא עבדי חליפין. א"כ קשה מברייתא דפרתך בכמה בכך וכך, חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, כו' דמוקי בגמ' משום דאמר לי' חמור בפרה וטלה, ולא משך עדנה את הטלה אז לא קנה עדנה את החמור, אבל אם משך את הפרה והטלה קנה החמיר, והא פירי נינהו ואנן קי"ל פירי לא עבדי חליפין, משו"ה מפרש ר"ת דשוה בשוה הוי דין חדש שמועיל אף לר"ל, ועוד תירץ אחר הובא בתוס' דבע"ח מקרי כלי

אכן לרש"י ז"ל אין אנו יכולין לתרץ הנך תירוצים. שהרי רש"י ז"ל פירש דשור ופרה נמי פרי נינהו ולומר דרש"י ז"ל יסבור כר"ת ג"כ לא נוכל שהרי ר"ת יליף דיני מהאי קרא דעל הגאולה, ועל התמורה. לקיים כל דבר דפירש ר"ת דגאולה הוא מכר, שקוננן לר' יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה תמורה זו היא חליפין שקונין לכולי עלמא היינו שוה בשוה, ולקיים כל דבר זהו קנין סודר, א"כ אשמעינן האי קרא דתמורה היינו שוה בשוה הוא קנין, וכתב קרא שיש שלשה קנינים, אכן רש"י ז"ל מפרש דהאי שלף נעל קאי על כל הגאולה ומכירה. שהרי כתב רש"י בד"ה גאולה זו מכירה ז"ל שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקיים דברי מכירתן, הרי לדברי רש"י הפירוש כן הוא בין אם רוצה לעשות מכירה, בין אם רוצה לעשות תמורה קונין כל דבר בהנך גווני מכירות, היינו בין אופן דגאולה בין אופן דתמורה, קונין ע"י סודר, א"כ לא כתב קרא כלל דתמורה הוא קנין בפני עצמו, רק הוא אופן מכירה' אבל קנין שיהי' תמורה קנין, לא כתב קרא לדברי רש"י ז"ל א"כ מנא לן. דשוה בשוה הוא קנין, בלא קנין סודר וא"כ הדר קושיא לדוכתא. כיון דלא ס"ל דפירי עבדי חליפין. איך מועיל משיכת הפרה וטלה לקנות החמור לדברי רש"י דפירי נינהו

לכן נראה לי דהנה לר' יוחנן דסבירא לי' דבר תורה מעות קונות' א"כ הרי שוה כסף ככסף: נמצא דכשאחד נותן לחבירו חליפין שוה בשוה. הוא ממש מכירה היינו קנין כסף. כדקי"ל בקדושין. דאף דילפינן מקרא דכתיב כסף אעפי"כ הוא שוה כסף ככסף. ואף דבתוס' הקשו מנא לן דשוה כסף ככסף הא איצטריך קרא לרבות בנזקין דשוה כסף ככסף אכן פשוט יש לחלק, דבנזקין שהוא שלא מדעתו, איצטריך קרא לרבות, דיוכל לפרוע שלא מדעתו שוה כסף, אבל היכא דמדעתו בודאי דשוה כסף ככסף, וא"כ כמו דאם נתן כסף הוי מכירה שהרי