לבוש מרדכי בבא מציעא קלט

דדמיהן שוים, דחולקין לפי המדה בלבד ואין כאן מכירה רק חלוקה, מה שחולקין זה כנגד זה, הוא מדין חלוקה אבל מה שחולקין זה כנגד זה היכא דאין דמיהן שוה אין הטעם מדין חלוקה דכיון דאין דמיהן שוה, מכירה היא לפי מה דקי"ל הירושה חל לפי המדה, רק אי"ל להלכה, דאף למכור יכולין לכוף. דאית לן גוד או אגוד. א"כ מה שחולקין זה כנגד זה: הוא מדין גוד או אגוד, ולפי זה זה לא קשה כלל, מ"ש דבחלקו ט' כנגד יוד לא אמרינן ברירה: ובחלקו עשרה כנגד עשרה. אמרינן ברירה, דברירה, שנימא הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה לא שייך: אלא אם מה שחולקין הוא מדין חלוקה, וכפי שנפל לפניהם הירושה אבל אם נפל לפניהם הירושה באופן אחר. רק שדין הוא שמוכרין זה לזה, כיון שאין עצה איך לחלוק, א"כ איך נימא הוברר הדבר משעה ראשונה, דהרי המכירה, מה שמכרו עתה זה לזה, זה ודאי לא הי' בשעה ראשונה. כהחלוקה שהרי לא ירשו אלא מחצה, ואין שייך לומר זה חלקו משעה ראשונה, דמה שמוכרין זה לזה המכירה הוא עתה, ואיך נוכל לבררה למפריע נמצא דבחלקו ט' כנגד יוד, דשם החלוקה הוא מכירה, שהרי הירושה חל לפי המדה, וכיון שאין הגדיים שוים ואי אפשר לחלוק חלקו זה כנגד זה, רק בתורת מכירה לא שייך לומר הוברר הדבר משעה ראשונה, דהרי משעה ראשונה חלקו הי' לפי המדה והמכירה נעשית עתה, אבל בחלקו עשרה כנגד עשרה דשם לא הויא מכירה רק סילוק שכל אחד מסלק זכותו כיון שמקבל חלקו, מה שירש, דהיכא דדמיהם שוים, לא הוי בתורת מכירה: רק בתורת חלוקה, שם אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה

והנה בקדושין, (דף י"ז) הקשה הרשב"א על הא דאיתא, התם גר את אביו אינו יורש אלא מדברי סופרים, דתנן גר עובד כוכבים ומזלות שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע"ז ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות משבאו לרשות גר אסור, ואי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל חילופי ע"ז הוא דקא שקיל, אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד, שמא יחזור לסורו. והקשה הרשב"א ז"ל ואיכא למידק והא אמרינן חבר ועם הארץ. שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לאמר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלוני, ודעתו על המעושרין ואע"ג דירושה דאורייתא, וי"ל דהתם במין אחד ומשום ברירה אבל בב' מינין כי הכא אין ברירה, וכדאמרינן התם בהדיא, אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים, והלכך בירושה דאורייתא אסור דכי קא שקיל דמי ע"ז קא שקיל דבתרי מינין אין ברירה, ואכתי לא ניחא לי דהא תנינן בתמורה, בפ' כל האסורין לגבי מזבח, וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל ט' וכלב אחד את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין ואקשינן עלה בגמרא, ואמאי אסירי נשקול חד בהדי כלב ונתסר כלומר משום ברירה, וט' אחריני נשתרו ופרקי' רב אשי וכגון דשוי עשרה אמרי כל חד וחד ארבע זוזי ופלגא חמשא וכלבא שוה חמשה זוזי דזוזא יתירי דכלבא משוך בכולהו, אלמא אי לאו הכי ט' אחריני שרו, דאלמא אף בשני מינין יש ברירה, ושמא רבא סבור דבשני מינין אין ברירה וההיא מתניתין כפשטא מפרש לה אפילו לא שוי כלבא טפי מד' זוזי דאמרי עד כאן לשון הרשב"א ז"ל

והנה לכאורה דברי הרשב"א מרפסן אגרי', איך מביא הרשב"א ראי' דגם בשני מינין אמרינן ברירה, מהא דפריך בגמ' נשקול חד להדי כלבא ונתסר משום ברירה, דאטו התם מה דעבדינן הברירה הוא בחלוקת הכלב כנגד השה הלא הוא שמבררין זה שנוטל עשרה, שיש בין העשרה טלאים, אחד שהוא מחיר הכלב, ומבררינן בין העשרה טלאים, אחד שהוא יהי' מחיר הכלב, והט' הנשארים יהיו מותרים א"כ הלא הברירה הוא במין אחד, היינו בהעשרה טלאים, מבררינן מי הוא כנגד הכלב בין אותם העשרה טלאים, ואדרבה משם מוכח דבשני מינים לא אמרינן ברירה, דאילו היינו אומרים ברירה, גם בשני מינים, א"כ היו העשרה כולם מותרים. שהרי כיון שאנו אומרין הוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה, א"כ זה שנטל עשרה, זהו חלקו משעה ראשונה, וזה שנטל הט' והכלב, ג"כ זה חלקו משעה ראשונה, וא"כ לא הי' כלל מחיר כלב, ע"כ דבשני מינים אמרינן ברירה אף למאן דאית לי' ברירה משו"ה חד מן העשרה בודאי אסור, דלא נוכל לברר, כלב וגדי שיהי' חלקו של זה הכלב למפריע וחלקו של זה השה למפריע, משום דבשני מינים אין ברירה, וא"כ אדרבה מוכח מהכא דבשני מינים אין ברירה, וכן מוכח בבכורות דף נ"ו דשם אמר דבחלקות גדיים נגד טלאים, לדברי הכל אין ברירה, ובחלקו טלאים כנגד טלאים וגדיים כנגד גדיים, אית לי' לרב ענן ברירה, ע"כ דרב ענן אית לי' דבשני מינים אין ברירה, ופריך שם בגמרא מהאי מתניתין דוכן השותפין שחלקו אחד נטל עשרה, ואחד נטל ט' וכלב, ואי אמרת יש ברירה לברור חד מנייהו לבהדי כלב ואינך לישתרו, ומאי פריך לרב ענן לדברי הרשב"א הא רב ענן אמר בפירוש דבשני מינים אין ברירה, דהרי בחלקו טלאים כנגד טלאים ס"ל דפטור ממעשר בהמה, ומדפריך לר"ע ע"כ דהברירה דמבררינן חד לגבי כלבא, אין זה שני מינים אלא מין אחד היינו בין העשרה טלאים מבררינן חד מנייהו, משו"ה פריך לרב ענן, דחזינן דאפילו במין אחד אין ברירה, וא"כ פליאה גדולה על הרשב"א, איך הוכיח הוא מקושית הגמ', דבשני מינין ג"כ יש ברירה, דהוי התם מין אחד הוא

ונראה לבאר דברי הרשב"א, דהנה החילוק שבין שני מינים למין אחד, הא ביארנו דתליא בזה הדין, איך הוא הדין, כשבאין לחלוק דבשני מינים, הא הדין הוא שיחלוקו בכל מין שיהי' לכל אחד, חלק ועל כל מין אומרים גוד או אגוד, א"כ מתחילה לא הי' ראוי שיטול מין אחד נגד חבירו, שהרי על כל אחד, אומרים גוד או אגוד משום דאמר לדידי תרויהו אצטרכו, אבל במין אחד אז הוא הדין, שיחלקו ביניהם שזה יטול מקצת המין וזה יטול מקצת, ואם הי' שותף או אח אחד בא לחלוק שלא מדעת חבירו בפני ב"ד ג"כ הי' ב"ד חולקים כן, נמצא דעמד מתחילה בודאי שיהי' לאחד מקצת בזה אמרינן ברירה הוברר שזהו חלקו משעה ראשונה

והנה הא דשייך לומר לדידי תרוייהו איצטריכא, היינו דוקא היכא שיש חשיבות בתשמיש הדבר, החשיבות הזה שייך רק היכא שמשתמשין בהדבר כמו כלי ובעלי חיים וכמו דדין הוא לענין מודה מקצת, דהיכא דתבעו כסף בעינן דוקא שתי כסף אבל בכלי דחשוב, יותר מפרוטה לא בעי לדברי הכל, היינו משום דכלים, מלבד תביעת הכסף חשוב הוא תביעת תשמיש הדבר שם שייך לומר איצטריך לי' תשמיש הדבר, אבל בכספים אם יהי' מטבעות כסף וזהב בודאי דלא שייך לומר, לדידי איצטריך מטבע כסף ומטבע הזהב, דשם אין החשיבות מצד תשמיש הדבר, אלא שיווי הדבר, א"כ מה לי כסף זה דעיקר הדבר הוא השיווי לא שייך כלל לומר, איצטריכא לי תרוייהו, ושני מינין כסף הוי כחד מין והנה בפירות ג"כ אין עיקר הדבר תשמיש הדבר בפירות דצריכים לאכלם, אין חשיבות שלהם המין אלא שווים, דמשו"ה במודה מקצת, אם תבעו פירות כמו חטים ושעורים: בעי דוקא שתי כסף, משום דשם אין החשיבות המין אלא שיווים, והנה אם שותף אחד יבא לחלוק בפני ב"ד שלא בפני חבירו אם יהי' שני כלים