לבוש מרדכי בבא מציעא יד

ארצם ואורבים היו להם, שהרי יהושע שלח שני מרגלים חרש, ואעפי"כ הוגד למלך יריחו כי אנשים מבני ישראל באו לחפור את יריחו. ובכן באותה העת שהסכנה גדולה, באותה העת אמר ה' למו' את כל האומה הישראלית שכל העם הילודים במדבר, זה ארבעים שנה היו בלתי נמולים, ואלה שהיו בצאתם ממצרים, בני עשרים שנה מתו במדבר, ובכן יותר משני שלישי ישראל היו הנימנים בין השש מאות אלף היינו יותר מארבע מאות אלף שהיו בין אלה שנמנו במנין, מלבד אלה שהיו פחותים מבני עשרים כל אלה נמולו, וכמעט כל האומה נמולו ע"י חרבות צורים, הלא נורא הדבר, איך העמידו את כל כלל ישראל, בסכנה נוראה כזאת. ולא עוד אלא שמכל הערלות עשו גבעה. ובטח ראו זאת כל האורבים והעוברים, והלא כשיודע הדבר להאויבים היו באים אז למלחמה, וחלילה היו הורגים אח כל האומה בהיותם כואבים, ואין לאל ידם להושיע את עצמם כי כואבים המה, הלא נבהל מהמעשה הזאת. אכן באשר העיקר ההשגחה העליונה, המנהגת את עם ישראל, לא בכח טבע אך בכח למעלה ממקור הרוחני. ובכן ללך לכבוש ולרשת את ארץ הקדושה, צריכים להיות מולים, להסיר את ערלת הכשר, ויחד עם זה את ערלת הלב, ורק אז יוכלו לבא לדשת את ארץ הקדושה, אשר היא קדושה לה' ועיני ה' בה, וא"כ עשותם את העיקר לבא בכח הקדושה, זה יועיל לעשות הטפל, היינו המעשים והפעולות שיעשו במלחמה, ובכן תאמר לנו הנבואה, זכר באיזה עת אמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים. ומול כמעט את כל האומה הישראלית. ומזה יאירו עיניך. לדע את כל מצב בני ישראל בארץ, כי הם למעלה מכפת השמים, וממערכת הככבים. ועפי"ז תדע לך כי אף כי בתחבולוח תעשה מלחמה, מלחמת החיים, ומלחמה בגוים, אבל בכל זה תדע כי עיקר ההצלחה, תלוי אך בהנהגה הרוחנית, ועליך לכון פעולתם ומעשיך עפ"י המדה הזאת

בזה נוכל לבאר דברי הכתוב והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א' ח'. מצאנו בכתובות ס"ו, מעשה בר' יוחנן בן זכאי שהי' רוכב על החמור והי' יוצא מירושלם והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה דיבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בתי בת מי את, אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני, אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו ר' לא כדין מתלין מתלא בירושלם, מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, נפלאה היא צדקתם הגדולה, ואמונתם הנפלאה, בת נקדימון בן גוריון אשר אבי' הרבה כה לפעול למען ישראל, עד כי כאשר לא הי' מים לעולי רגלים, שאל שלש עשרה בורות מים, והבטיח תחתיהם שלש עשרה בורות כסף ולוא לא הי' גשם, הי' מחויב לשלם, וחמה נקדה בעבורו, ופזר תמיד לעניים, כלי מילת, אעפי"כ לא התאוננה ולאמר, אבי עוזר ישראל, דואג בעד ישראל נענש אך עוד שאלה בלשון פליאה על ר' יוחנן בן זכאי מה מתפלא על ממון אבי' שהלך. הוא לא מלח הממון כראוי לא עשה צדקה כראוי ע"כ חסר, וזאת אמרה ריבה קטנה מה גדלה צדקתם ומה חזקה אמונתם כו' אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה והייתי, קורא כה אלף אלפים דינרי זהב מבית אבי' חוץ משל חמיה בכה ר' יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון. שולטת בהם בזמן שאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה

ולכאורה יפלא הדבר על זה שישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, יפה אמר ר' יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, אבל מהו האושר. מה שבזמן שאין עושין רצונו של מקום, נמסרין ביד בהמתן של אומה שפלה, אכן באמת. גם זה אושר שלנו, כי לולא שהבדילנו ה' ועשה מחיצה בין ישראל לעמים, כבר הי' אבד חלילה זכר ישראל, כי אילו הי' נתן מנוחה, שיכלו לשב בשלוה, ולא רדפו אותנו מנדינו, אז היו נערי ישראל, בחום שאיפתם, עוברים לאט לאט לצידם, כאשר ראינו בעליל, במקומות, אשר נתנו לישראל, על איזה עת שווי זכיות איך הרבה שכחו צור מחצבתם, וכמאמר חז"ל על הפסוק היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, לוא מצאה מנוח לא שבה, ועל כן נראה. כי בעת שכרת ה' ברית עם אברהם בין הבתרים, נאמר הנה חושך ועלטה, ודרשו רז"ל כי הראה ה' לאברהם אבינו ארבע מלכיות. ולכאורה יפלא מה ענין ארבע מלכיות לברית בין הבתרים, הלא כשכורתים ברית, מבטיחים זה לזה טובות, וא"כ השם כאשר כרת ברית עם אברהם אבינו, הלא אז העת להבטיח לו טובות, ומה ענין בשורת הגליות בעת הברית

אכן ידוע מאמר רז"ל במדרש רבה על הפסוק ותרדמה נפלה על אברם, דמיך ולא לעי באורייתא, דמיך מרמוטא ביאור הדברים. כדאיתא במ"ס (תענית דף ה') הכי אמר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי ספדו ספדייא וחנטו חנטייא. וקברו קברייא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת. ישראל כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שביים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ולכאורה נהי שדורש מקרא, אבל הלא הקושיא במקומה עומדת, וכי בכדי חנטו חנטייא: וספדו ספדייא, וקברו קברייא, אכן ביאור הדברים, כי כאשר ידברו ביניהם יעקב אבינו, יכוונו, אל גוף של יעקב אבינו אבל בעת שהוא דורש המקרא אין כונתו אל גוף של יעקב אלא לרוח אבינו יעקב רוח אבינו יעקב, שבעת, שהי' בן ששים ושלש, ואביו שלחו לשא אשה הלך לו לבית מדרש של שם ועבר ארבע עשרה שנה ללמוד, לא קנא באחיו, אשר ראה כבר חיים והי' לו מצב נכון אך אבינו יעקב כל מנעמי החיים לא נחשבו לו נגד אשרו, שישב ארבע עשרה שנה ללמוד, ע"כ בראותינו עתה, בחורי ישראל, לא ימשכו אחרי זרם העת המסיתם לאהוב, את הבטלה והוללות, תענוגי הילדים הגדולים, ויושבים מבקר ועד ערב באהלה של תורה אשר באמת ירגישו צוף דבשה, ונועם קדושתה כי מי אשר חובר אל קדושת התורה, כפי יראתו יתן ה' בלבו הרגש בדברי התורה, אשר אלה אשר רחקו ממנה, לא יבינו אותה, בחור בימי ילדותו, אשר יש לו שאיפות מלהיבות, בחום ילדותו, איך יוכל הוא, להיות רחוק משאון החלד באשר כאשר סומא מלידא לא ירגיש ולא יבין, נועם דבר יפה לעין כן העורים האלה לא ירגישו נועם וקדושת התורה. אך אלה