לבוש מרדכי בבא מציעא קלח

מקום טוב ורע, א"כ הוי רק חלוקה בזה גם רב יוסף מודה דכופין על מדת סדום. אבל אם הי' חלק אחד ממנה טוב, (זהו דין דמעלינא כנכסי דבי בר מריון היינו היכא דצריך שומא) או קרוב לנהר יותר, (זהו דין דתרי נגרי דלפירוש הרמב"ם הוא שני דרכים, וקאמר רב יוסף זמנין דהאי מדויל פירוש יש לו מעין. והא לא מדויל, זה אין לו נהר או מעין) או קרוב לדרך, (זה למד הרמב"ם מדבעי דוקא אתרי נגרי דהיינו שני דרכים: או חד נגרא פירוש לדרך אחד, מכלל דגם בדרך איכא קפידא) ואמר תנו לי בצד זה בשומא אין שומעין לו דכיון דצריך לשום זכות או מדה, הרי הויא מכר, ובמכר אין כופין על מדת סדום, דיכול לומר דבר שלי למכור הנני מעלה כנכסי דבי בר מריון. ואיני רוצה למכור אלא בדמים מרובים

והנה הרמב"ם כתב (בפרק א' מהלכות שכנים הלכה ב') ז"ל לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כ"ז שירצו לעמוד בשותפות, כו' ואם אינו עשוי לשכר אם חצר הוא שוכנין בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחת מפני ההיזק ראי', עכ"ד הרמב"ם, והקשה על זה ה"משנה למלך" ז"ל לרבינו ז"ל שסובר דעבדינן חלוקת ימים קשה הא דהקשו בפ' השותפין למאן דלית לי' דינא דגוד או אגוד. בבכור ופשוט. שיש להם עבד לדידי' נמי דאית לי' גוד או אגוד היכא דלא בעי לא למכור ולא לקנות היכי עבדינן מאי אית לך למימר חלוקת ימים, ה"נ עבדינן ליה עכ"ד הלח"מ

ונראה לתרץ דהנה מחלוקת הנך אמוראי בגוד או אגוד, דמאן דס"ל לא אמרינן גוד או אגוד ס"ל אף דאין לחלוק, באופן שיהי' לכל אחד חלק בהדבר, אעפי"כ אין יכול האחד, לכוף את חבירו. לא שימכור לו את חלקו, ולא שיקנה הוא חלקו ואף אם יתן לו הברירה ס"ל דיוכל לומר איני רוצה. לא למכור לך חלקי, ולא לקנות חלקך, ונעמוד בשותפות: אכן מאן דס"ל אית דינא דגוד או אגוד, ס"ל כיון דאין אופן איך לחלוק, שיהי' לכל אחד. ס"ל דיוכל לכוף, או שימכור לו חלקו: או שיקנה הוא חלקו שלו, והנה רבא, דפריך לרב נחמן: לדידך דאמרת, לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט: שהניח להן אביהן. עבד ובהמה טמאה, כיצד עושין. הי' סבור דחלוקת ימים נמי מכר הוא. שמוכר תשמיש יום זה, בעד יום השני ומוכר הזכות שיש לו בתשמיש יום הזה, בעד זה שהוא יתן לו תשמיש יום השני, ומשו"ה פריך לרב נחמן לדידך דלית לך גוד או אגוד היינו דסבירא לך שאין שותף יכול לכוף שותף חבירו, למכור לו, איך יעשו בעבד ובהמה טמאה, היינו דהפשוט יעכב שיקח הבכור שני ימים כיון שירויח בזה שיעשה שני ימים זה אחר זה והבכור לא יוכל לכופו, שימכור לו זכות שיש לו בהשני ימים תשמיש, בשביל תשמיש יום אחד, ולפי זה אליבא דרב יהודה, לא קשה כלל דאף אם נימא דחלוקת ימים נמי מכירה ג"כ לא קשה דהלא יוכל כל אחד לכוף את חבירו בתורת גוד או איגוד, וא"כ אף אם יהי' הגוד או אגוד על הימים, ג"כ ודאי דיכול לכופו. ורק לרב נחמן פריך דלית ליה גוד או אגוד, איך יעשו, ולזה משני רב נחמן. דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים דס"ל חלוקת ימים נמי חלוקה היא. וכיון שיש חלוקה בימים, אף שאין החלוקה בגוף הדבר: ג"כ הויא חלוקה, א"כ הרי ודאי דלחלוק, יוכל שותף לכוף חבירו, דאף דלמכור אין יכול אבל לחלוק יכול, וא"כ לא קשה מה שהבכור ירויח יותר דהרי יש לו שני ימים

ונוכל לומר לדברינו שיתיישב בטוב קושית התוס' שהקשו מאי פריך רבא דוקא בכור ופשוט שהניח להן אביהם בכור ובהמה טמאה. כיצד עושין, לפרוך גם בפשוט ופשוט, כן לדברינו, ניחא, דרבא הוי ס"ל דחלוקת ימים לא הויא חלוקה כל זמן שנא חלקו הגוף, א"כ קושיתו הוא כן, בכור ופשוט. שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, כיצד עושין, דבשלמא פשוט ופשוט, א"כ כשהאחד ישתמש יום אחד הלא מחויב הוא לחבירו לשלם שכר התשמיש, וא"כ לא קשה איך יעשו, דאף אם ישתמש האחד יום אחד הלא יוכל השני להשתמש אח"כ, בעד שכר המגיע לו. שישתמש יום זה בעבד שלו, אבל בבכור דאין לבכור קודם חלוקה, א"כ יום זה שהשתמש, כ"ז שלא הי' חלוקה, השכירות הוא רק שבח הדבר, ואין לבכור בשבח ששבחו נכסים. א"כ בכור ופשוט, שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, דזהו דבר שאי אפשר לחלוק, גוף הדבר, ולדידך דסבירא לך, דאין יכול לכופו למכור, א"כ יפסיד הבכור לעולם, שהרי כל זמן שלא חלקו לא יטול הבכור בשבח. א"כ תשמיש הדבר היינו פעולת העבד יחנוקו בשוה, ויפסיד לעולם הבכור שנא יטול אלא כפשוט א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים דסבירא לי דחלוקת ימים נמי הויא חלוקה, וא"כ נוטל הבכור שני חלקים בחלוקת הימים. ולפי זה בודאי דלא קשה מתחילה. למאן דאית לי' גוד או אגוד דבודאי כיון שאם לא יאמר גוד או אגוד, יפסיד הבכור חלקו לסברת רבא דסבירא לי' חלוקת ימים לא הויא חלוקה כ"ז שאין חולקין גוף הדבר בודאי דלא קשה שהבכור בודאי יאמר גוד או אגוד. כדי שלא יפסיד חלקו, וכ"ז שלא אמר כן בודאי דיפסיד ככל בכור, שאם השביחו נכסים. קודם שחלקו אין נוטל בשבח וקושית רבא הוא רק למאן דלית לי' גוד או אגוד, כיצד יעשו דהבכור יפסיד לעולם שוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת הרשב"א הובא בש"מ עיין שם ותמצא מבואר כדברינו

ועל פי זה מיושב קושיתנו שהקשינו למאן דס"ל דבשני דברים שתשמישתן שוה, אף שאין דמיהן שוה, הויא כחד מין וחולקין אחד כנגד חברו: א"כ אמאי בחלקו ט' כנגד יוד' לא אמרינן ברירה, הוברר הדבר שזהו חלקו: משעה ראשונה, ומ"ש דבחלקו. עשרה כנגד עשרה אמרינן ברירא הוברר לדברינו, ניחא דכיון דביארנו דרב יוסף שנפסק הלכה כמותו ס"ל דאחין יורשין לפי המדה ואח"כ כשחולקין היפה כנגד הרע הוא מכירה דמשום זה אין כופין. היכא דצריך לשום, דכל היכי דבעי שימכור אין כופין על מדת סדום, א"כ הא דס"ל להנך הפוסקים דשני דברים שתשמישתן שוה אף שאין דמיהן שוה, חולקין אחד. נגד חבירו: אין הטעם, דזה הוא החלוקה, דהרי כיון שאין דמיהן א"כ הויא מכירה, דמוכרין כל אחד לחבירו. א"כ הא דכופין שיחלוקו אחד נגד חבירו: ולא אמרינן על כל אחד בפני עצמו גוד או אגוד, היינו דכיון דיש לחלוק באופן זה, שיהי' לכל אחד חלק בתשמיש הדברים. א"כ למה נכוף שיהי' הגוד או אגוד על כל אחד. ואז יפסיד אחד כל הזכות בהתשמיש אם יתן חבירו מעט יותר, הלא יאמר נעשה הגוד או אגוד באופן זה, שיהי' גם לי תשמיש הדבר, היינו שהגוד או אגוד, שכופין את השותף למכור היכא שאין עצה לחלוק, יהי' באופן שתשמיש הדבר ישאר ביד שניהם רק שהגוד או אגוד יהי' בענין הטוב והרע היינו או שאתה תטול הרע ותמכור לי היפה, או איפכא אבל לא לומר על כל גוד או אגוד: שלא ישאר לי כלום תשמיש הדבר, דבשלמא היכא שאין תשמישתן שוה: א"כ כל אחד הוא תשמיש אחר, שם אמרינן הגוד או אגוד על כל אחד אבל בתשמישתן שוה יאמר אדפלגת באופן שלא ישאר תשמיש עשה המכירה באופן זה שישאר תשמיש לי דזה אין טענה אני רוצה תשמיש הדבר הטוב בפני עצמו, או הרע הפני עצמו כיון דהתשמיש אחד אין לו טענה

נמצא לפי זה. הא דחולקין אחד כנגד חבירו בין בדמיהן שוה בין אין דמיהן שוה: אין הטעמים שוים, דהיכא דדמיהן