לבוש מרדכי בבא מציעא קלז

שזהו חלקו. משעה ראשונה. ומה שחלקו כן מברר, שכן עמד מתחילה, כיון שהדין הי' שיחלוקו, כן א"כ גם בחלקו, עשרה כנגד תשעה, כיון דהדין הי' כן שיחלוקו, עשרה כנגד תשעה נימא הוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה, ומדלא אמרינן בחלקו עשרה כנגד תשעה ברירה, ע"כ דהיכא דאין דמיהן שוים, דינם כשני מינים, דעל כל אחד בפני עצמו, יכולין לומר גוד או אגוד: וקשה לדברי הפוסקים דאף דאין דמיהן שוים: חולקים אחד כנגד חבירו

ונראה לי לישב, דהנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות שכנים הלכה א' ז"ל האחין או השותפין. שבאו לחלוק, את השדה, וליטול כל אחד חלקו, אם היתה כולה, שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע, אלא הכל אחד חולקין, לפי המדה בלבד, ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך, לשדה אחר שלי, ויהי' הכל לשדה אחת, שומעין לו וכופה אותו על זה שעיכוב בדבר זה מדת סדום הוא. אבל אם הי' חלק אחד ממנה טוב או קרוב לנהר, יותר או קרוב, לדרך ושמו אותה היפה, כנגד הרע, ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה. אין שומעין לו, אלא נוטל בגורל עכ"ל הרמב"ם וכבר תמה הכ"מ דבב"ב דף י"ב איתא. ההוא דזבן, ארעא אמיצרא דבי נשא כי פלגי אמר נהו פלוגו לי אמצראי: אמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף אמרי לי' אחי מעלינן לך עלויא כנכסי דבי בר מריון, והילכתה כרב יוסף תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום, מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, והלכתא כרב יוסף. כו' והשתא מה דאמר הרמב"ם ואם אמר אחד. מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהי' סמוך לשדה אחר. שלי שומעין לו. הרי הוא כדעת רבה, וקשה דהרי איפסקה בהדיא כרב יוסף וכתב הב"י והתימא מה"ה שלא הרגיש בקושיא זו כלל, וכתב שפסק כרב יוסף. והדבר ברור שאינו כן. ועיין בלח"מ שהקשה דלמה לא הביא האי גמ' דתרי נגרי זמנין דהאי מדויל, והאי לא מדויל כו'

ע"כ נראה לתרץ. דהנה בתוס' בב"ב שם (דף י"ב) ד"ה כגון זה, הקשו לרבה דס"ל כופין על מדת סדום אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן לו אחד מצרא, ואומר ר"י לפי שלא נתן הכתוב כח אלא כב' אחין ואילו הי' שני אחים רוצים להשתתף לא כפינן לשלשי, לתת להם חלק ביחד, ועוד דבכור מתנה קרי' רחמנא: כדאמר ביש נוחלין דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן, ולכאורה תירוצא קמא דתוס' עדנה, אינו מובן. דגם בשני אחים שהיו רוצים להשתתף, אילו הי' להם נפקא מינה: אמאי לא נכוף על מדת סדום רק דבשני אחים אולי אין שייך לכוף. כי יאמר השלשי אני אחפוץ להשתתף, אבל הכא דעכ"פ טובה הוא לו, שיחלקו, לו על מצר אחד, אמאי לא נכוף על מדת סדום. לרבה דס"ל כופין. לכן נראה לי דבאמת הא דכופין על מדת סדום. הוא דוקא בחלוקה, שכופין שיחלקו באופן זה. אבל ודאי. אילו הי' לאחד שדה, על מיצר חבירו משני רוחותיו: לא נכוף את האמצעי שיחליף עמו השדה, דבודאי משום, כופין על מדת סדום לא נכוף לאחד למכור דבר שהוא שלו, ודינא דכופין על מדת סדום, הוא רק היכא שרוצה למחות לו להשתמש, או היכא שאחין באין לחלוק, דאמר לי' פלוג הכי, כיון שאין נ"מ לו כופין שיהי' החלוקה כן. אבל לכפות האחד למכור שלו לחבירו, כו"ע מודו דאין כופין. וכן היכא דהוי רק חלוקה, ואין שום נ"מ כולי עלמא מודו דכופין על מדת סדום ומשו"ה כיון דאין לו לבכור קודם חלוקה, קנין בהנכסים, דמשו"ה השבח אינו שלו, דדין בכורה הוא רק מתנה ואף דנפסק הלכה, בב"ב (דף קכ"ו ד"ה והילכתא) דיש לבכור קודם חלוקה היינו רק לענין זה, דהוי ראוי לתן לו, אבל קנין אין לבכור קודם חלוקה, כמפורש שם בתוס' וד"ה והילכתא, נמצא דבבכור, דאין לו קנין מה שיכופו, על מדת סדום, הוא שיתנו לו מצד זה, ולתן או למכור אין כופין דרך לענין חלוקה, דכבר הדבר שלו, אז שייך כופין על מדת סדום, אבל לא לכוף לו למכור או לתן, ואף שהוא מחויב ליתן, היכא שהוא רוצה ליתן שדה זה, לא נוכל לכופו, לתן שדה אחר שלו משום מדת סדום ולדעתי נראה דאף בבע"ח, כשטורפין שדה שלו אם ירצה הלוה לתן שדה אחרת, והמלוה יבקש שדה ממש כזו אמיצרא דידי', יהי' רשות ביד הלוה לעכב דאף שמחויב הוא למכור לו שדה בעד החוב לא נוכל לכופו למכור שדה זה שאותה איננה רוצה ורק בחלוקה. דגם לו יש קנין בהשדה, בזה שייך כופין על מדת סדום, ומשו"ה המחבר בחו"מ סימן ק"ב כתב בסתמא ז"ל לא יוכל המלוה לומר תן לי שדה, פלונית שהיא. חביבה עלי משמע דאף שיש לו טעם שהיא חביבה עליו ג"כ אין שומעין והיינו כיון שאין הדבר שלו. ובעי שימכור לו, אין כופין לאדם: למכור דבר שלו מפני מדת סדום

והנה רבה ורב יוסף פליגי אי ירושת השותפין חל לפי הדמים או לפי המדה, היינו היכא שיש שדה, שחצי השדה גרועה וחצי השדה טובה: רבה ס"ל דכל יורש, חלק שיווי בהקרקע, למשל אם הקרקע שוה אלף זוז, יורש כל אחד חלק לפי השיווי נמצא כשחולקין השדה לפי שווי, ג"כ לא הוי מכירה, אלא, חלוקה, דנוטל כל אחד חלק, שיווי חצי הקרקע וכיון דלא הוי מכירה. רק חלוקה: משו"ה ס"ל לרבה דכופין על מדת סדום. אכן רב יוסף ס"ל דכל אחד יורש לפי המדה, וכשחולקין אחר כן לפי הדמים, אז הוא מכירה, שהוא ירש חצי הטובה וחצי הרעה, אלא שאחר כן הוא מוכר כל אחד לחבירו, זכותו שלו מפני מה שלוקח כנגדו, היינו שהוא נוטל פחות מחצי המדה, בשביל זה שהוא נותן לחבירו הגרוע, וכיון דלא הוי החלוקה כפי שירשו, דהם ירשו כל אחד חצי המדה, ועתה חולקים לפי הדמים א"כ הויא עתה מכירה שמוכר חלק שיש לו בהטוב בשביל היותר שהוא נוטל, לפי הדמים וכיון דהיכא דאין חולקים כפי הירושה הויא מכירה, א"כ ס"ל לרב יוסף דמצי אמר מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון פירוש, היכא דאין צריך לשום, אז הוי רק חלוקה שפיר שייך לומר כופין על מדת סדום, כמו שאמר רב יוסף בעצמו. לקמן בתרי ארעתא אחד נגרא אבל היכא שצריך לשום, זה כנגד זה, היכא שאינם שוים, אז היכא שצריך אני למכור דבר שלי, אז יכולין האחין לומר למכור לך דבר שלנו בלי גורל אין אנו רוצים למכור. דאצלי דבר שלי שוה כנכסי דבי בר מריון ואין אני רוצה למכור שדה זו. דהרי היכא דאינם שוים צריך אני למכור זכות שלי, וזכות שלי לא אחפוץ למכור במחיר, דלכוף למכור לא שייך כופין על מדת סדום. ואח"כ אמר תרי ארעתא אתרי נגרי, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום אמר רב יוסף זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והנה רש"י פירש היינו זמנין שהמעין הזה יבש וזה לא יהי' יבש, אכן הרמב"ם הלא הוא מפרש נגרא דרך, וא"כ לדידי' ע"כ הכי פירושא דרב יוסף הקשה איך אמר רבה בסתם דבשני שדות ששוים בדמים. אם הם על שני דרכים כופין על מדת סדום זמנין דהאי מדויל, פירוש הדרך הזה יש לו מעין. והאי לא מדויל פירוש הדרך הזה אין לו מעין וא"כ הרי יוכל לטעון. טובה זו שיש מעין שוה אצלי יותר כי הזכות הזה של המעין איני חפץ למכור

ולפי זה הרמב"ם נקיט כסדר דינא דגמרא ולא השמיט שום גמרא וכתב דאם היתה השדה שוה, ואין שם