לבוש מרדכי בבא מציעא קלד

למחצה הוי כאילו דברו בפירוש גם אודות אחריות גנבה דנא ישלם אלא מחצה דגם גנבה בכלל חיוב אחריות אכן פשיעה אינינה בכלל אחריות דפשיעה להרמב"ם מטעם מזיק משו"ה אם נאבד בפשיעה אף הרמב"ם יודה שמשלם אף בעד המחצה שבתורת פקדון וכן בהא דינא דפ"ז מהלכות שותפין שכתב הרמב"ם שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר כו' אם נשאר מעט מהממון שאם תוסיף על אותו המעט שתות ההפסד שפחתו יבא הכל רביע הממון או יתר ה' משלם שתות בלבד שעל זה הקשה הראב"ד שכיון שכתב הרמב"ם שהטעם שאם נאבד הכל משלם מחצה ואין פוחתין כנגד שכרו הוא משום שאבד כל החצי של הפקדון א"כ אם נשאר מעט מן הפקדון ראוי שיטול שכר עמלו לפי ערך שהי' נוטל מתחלה לפי שביארנו ג"כ לטעמיהו דלדברי הרמב"ם אין כלל מחצה של מלוה ומחצה של פקדון דהרי גוף הדבר הכל של הנותן ויש עליו רק חיוב אחריות שמחצה ישלם ולא הי' מלוה כלל ורק חיוב אחריות שמחצה ישלם ומהו הפירוש מחצה פקדון המחצה שאין עליו חיוב אחריות והנה כשנשאר מעט למשל בנתן לשמעון מאה ועשרים שכתב הרמב"ם ופחת תשעים והוא משלם שלשים הרי נאבד כל המחצה שלא קבל אחריות שהרי הוא קבל אחריות על ששים ועתה נשאר לראובן אך ששים וכל המחצה שלא נתחייב באחריות אבד וכן בבבא היכא שהתנו שיטול רביע אם נשאר מעט ואם יוסיף שתות על אותו המעט ויהי' בין הכל רביע הרי אם התנו שיטול רביע על שלש רבעים לא קבל אחריות וא"כ אם אין לו אלא רביע הרי אבד הכל מה שנחשב כפקדון היינו מה שלא קבל אחריות ואף אם בין הכל יהי' מעט יותר אבל הא טרם שמשלם לא הי' יותר ממה שהתחייב ואין כאן כלל רבית לפי דין דרבנן אבל הראב"ד הא סובר דבכל מקצת שנשאר יש בו מחצה שקנה ונתחייב ומחצה פקדון וא"כ אם נשאר מעט נשאר פקדון וההלואה היא הלואה ממש שהרי קנה ונתחייב דמים א"כ פריך שפיר היכא דלא נאבד הכל יטול שכר עמלו בעד החלק בהמחצית הנשאר שהרי יש בזה מקצת פקדון והא דלהראב"ד לא הוי רבית מן התורה אם לא יתן שכר עמלו דהרי לדידי' הוי הלואה ממש שהרי לדידי' קנה המחצה ונתחייב דמים וא"כ הלא הוא עוסק במחצה של חברו בשביל המתנת מעות אפשר דטעם הראב"ד משום דאין ודאי שירויח וגם הא טרחתו גם לצורך עצמו אבל מדרבנן הוי רבית ממש משא"כ להרמב"ם אין כאן הלואה כלל ורק מחזי כרבית וכיון דלא יקבל הנותן אך מחצה לא מחזי כרבית משא"כ להראב"ד נשאר מחצה פקדון והוה מדרבנן רבית ממש

והנה בחנוני או מתעסק מה שהוא מרויח אין הפירוש שהסחורה מעצמה משבחת ומרוחת מעצמה שא"כ להרמב"ם לא היה שייך כלל לומר שמחזי כרבית דהרי גוף הסחורה הרי היא של בעל המעות ואם הי' שייך לומר שהסחורה מעצמה מרוחת הרי המקבל אינינו נותן לבעל המעות אלא הוא לוקח ממנו דהרי גוף הסחורה הוי של בעל המעות דהרי להרמב"ם המקבל לא קנה בעצם גוף הסחורה ורק קבל אחריות וא"כ במאי מחזי כרבית לכן סבירא להרמב"ם דחנוני וכל מתעסק הוא המרויח ע"י טרחתו וא"כ מה שהוא נותן לבעל המעות הוא הנותן לו מזה שהרויח ע"י טרחתו ואעפי"כ לא הוי רבית מן התורה שהרי בעצם אין כאן הלואה והנה בגמ' הא אמר אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד אי פלגה בהפסד תרי תלתי באגר נמצא דבסתמא ספק לנו איך הי' התנאי ואם הוא ספק היכא דנפסד פחות מחצי ספק לנו אם קבל עליו המקבל בכה"ג אחריות על מחצה או קבל עליו אחריות רק על תילתא היכא דישאר לו המחצה והדין הוא דיד בעל השטר על התחתונה ומי היא על זה בעל השטר הנותן שהרי בלא קבלת אחריות אין עליו חיוב דהרי להרמב"ם לא נתחייב, המקבל דמים ממש רק חיוב אחריות עליו מעתה אם ספק לנו אם קבל עליו אחריות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין משלם בעד ההפסד רק שליש וכן אם הרויח דסובר הרמב"ם דההרוחה הוא ע"י טרחתו א"כ ההרוחה שייך להמקבל אלא דנותן לבעל המעות חלק אם ספק לנו אם קבל לתת לו מחצה או קבל לתן לבעל המעות רק שליש אמרינן יד בעל השטר הוא הנותן על התחתונה ואינו לוקח מהרוחת המקבל ע"י טרחתו רק שליש משו"ה כתב הרמב"ם שאם הרויחו יטול המתעסק שני שלישים דמספק אין לו להמקבל לתן מטרחתו רק שליש ואם הפסיד מספק אין לו לשלם אלא שליש שמא על יותר לא קבל אבל הראב"ד הא ס"ל דהמקבל קנה המחצה וממילא כשנפסד בודאי דשלו נפסד החצי אלא דספק לנו שמא התחייב בעל המעות בעד טרחתו לנכות לו מחצה שלו שהפסיד דלדידי' גוף הסחורה מחצה של המקבל ובודאי שלו ג"כ נפסד וא"כ אם ספק לנו אם קבל עליו בעל המעות להחזיר לו איזה חלק בעד שלו שהפסיד מספק אינו מחויב אכן בדין זה שההרוחה הוא ע"י המקבל בזה סובר הראב"ד כהרמב"ם דהמקבל הוא שמרויח ואם ספק אם התנה לתן לבעל המעות מספק אין נותן ולדידי' בהפסד המקבל הוא בעל השטר שהרי הוא רוצה להוציא מאת בעל המעות בעד שלו שנפסד אכן בזה שמרויחים בזה בעל המעות הוא המוציא משו"ה כתב הראב"ד דשיבוש הוא אלא תרי תלתי באגר פלגא בהפסד אכן היש שטועים בזה סוברים כהרמב"ם שעסקא הוי רק חיוב אחריות לא הלואה ממש אכן הם סוברים בהרוחה הוא שהסחורה מעצמה משבחת וא"כ המקבל מוציא מבעל המעות ולדידהו היכא דספק אם יפסיד המקבל בזה הנותן המעות המוציא שהרי הספק בחיוב האחריות אבל אם הספק הוא בהרוחה אז המקבל הוא המוציא שכיון שהסחורה גופא עדנה של הנותן א"כ הוא המוציא ממי שהסחורה שלו משו"ה סבירא להו בהפסד דבעינן להוציא מהמקבל לחייבו באחריות אמרינן שמא לא קבל עליו יותר משליש משו"ה אם הפסיד לא ישלם אלא שליש אבל בריוח אין נוטל אלא חצי משום דילמא לא כיון הנותן לזכות אותו בריוח שישביח וירויח סחורתו רק החצי ומספק לא מפקינן מיני' ועל זה קאמר הרמב"ם דטועים המה דאין הסחורה מרויחה אלא שנותנין יותר להחנוני והמתעסק בשביל טרחתם א"כ הם המרויחים וא"כ אדרבה גם בריוח הנותן הוא המוציא

והנה בספרנו על ב"ק ביארנו בסימן כ"א סוגיא דגמרא דיבמות דף ס"ו סוגיא דהמכנסת שום לבעלה דרב יהודא אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והם שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' הוא וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן כו' כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי דמחייב בגנבה ואבדה באונסה וכחשה ונפחת דמי' מי מחייב הא לא דמיא אלא לסיפא כו' כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה ע"כ ולכאורה אדרבה מזה ראי' מדכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה הא ראיה דהדין עמו בנכסי צאן ברזל שהם של המקבל שאם אין צאן ברזל ובעבדי צאן ברזל הדין עם המקבל איך מאכילין לפרה ועבד שאין הגוף שלהם של הכהן איך מאכילין אותם תרומה וביארנו שם דבצאן ברזל הגוף הוא של הנותן אלא שהמקבל מקבל עליו אחריות אונסה כחשה ונפחת דמי' א"כ הדמים של צאן הברזל הוא של המקבל אחרי שגם אונסא וזולא וכחשה עליו ובתרומה אף קנין כסף היינו דמי של הדבר ג"כ מאכיל בתרומה וכן