לבוש מרדכי בבא מציעא קלא

שיחשבם למשקה ומה שהקשה בתוס' מהא דהמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם הטל. דאם נתכון לכך הרי הם בכי יותן פשוט דשם חשיבת המים ונתינה על הפירות באין כאחד. דהרי חושב בשעה שבאו על הפירות שאז עקירתן

ובזה יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה כ"ו ז"ל מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים. מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות, אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא מי שפיכות הכל טמא שמשקין טמאין שירדו לטהורין מטמאין בכל שהוא עכ"ל הרמב"ם ותמה עליו הראב"ד ז"ל ז"ל לא ידעתי טעם לזה וכו' וכן הכסף משנה כתב ז"ל לטעם רבינו קשה דאדרבה הו"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הו"ל הכי וי"ל דהכא שאין מים אל מכונסים אלא הולכים, ונגרים הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים הראשונים עכ"ל הכ"מ, ותמוה מאד שאם כדבריו שהמים האחרונים שוטפים הראשונים א"כ איך כתב הרמב"ם אם רבו עליהן או מחצה למחצה הכל טמא. אף אם יש מיעוט נמי טמא, שהרי משקין טמאין בכל שהוא, ואם אמרינן דהמים הראשונים עברו הכל, א"כ אף אם רוב ממי שפיכות יהיה טהור שכיון שקדמו המי שפיכות הרי שטפו ועברו, ואיך נוכל לומר דאם יש רוב נשאר מיעוט ואם אין רוב אף מיעוט אין כאן דודאי דזה הוא דוחק גדול, עוד תמיה גדולה שהרי בפרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' כתב הרמב"ם בפירוש דאם רבו מי גשמים אעפ"י שלא שטפו הרי הן טהורים עכ"ל הרמב"ם הרי דאף אם לא שטפו טהורין

אכן לדברינו יתישב בפשטות ובטוב, דהנה המים שמקבלים טומאה הא בעי דוקא שיהא אשר ישתה הינו שיחשבם למשקה אבל אם אינו מחשבם למשקה אינם מקבלים טומאה, וכיון דאינם מקבלים טומאה ה"נ אף שהי' להם טומאה, אינם מטמאין אחרים: דכמו דלקבל טומאה בעינן דוקא אשר ישתה ה"נ נטמא אחרים, היכא שירד להם טומאה אינם מטמאים אחרים דגם זה ילפינן דיטמא אחרים מקרא דיטמא דמדרבנן אמרינן דהוא לטמא אחרים. והנה הא דבעינן אשר ישתה הוא רק לטמא או לקבל טומאה אבל הטומאה לא נפקע מהם אף אם אינם בכלל אשר ישתה, וכמו שכתב הרמב"ם שם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין. הלכה כ"א ז"ל כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם, שאין המשקה יוצא על ידי כלב, וכדפירש שם הכסף משנה, דאם נסרח מקודם שנטמא אין טומאה עולה, והיינו מטעמא דבעינן אשר ישתה, רק אם נטמא מקודם אף שאין עתה על זה דין דאשר ישתה, אין הטומאה יוצא, עד שיהי' עפרא בעלמא. אבל לטמא אחרים אינו מטמא דגם לטמאות בעינן אשר ישתה

לפי זה מבואר בפשטות דברי הרמב"ם גבי מי שפיכות, שכתב אם קדמו מי שפיכות וירדו עליהן גשמים, אם רבו הגשמים על מי השפיכות הכל טהור, ואם קדמו מי הגשמים למי השפיכות הכל טמא. אף מים מועטין מטמאין, דכיון דביארנו, דדין זה דאשר ישתה בעי גם בטומאה, שאם לא חשב עליהן, לא נעשו משקה לטומאה כמו שלא נעשו משקה להכשר, א"כ מי גשמים. הוא בעי דוקא שיחשב עליהן, אז מקבלין טומאה, אבל אם לא חשב עליהן אין מקבלין טומאה, נמצא אם קדמו מי השפיכות, וירדו אחרי כן הגשמים. בשעה שירדו הגשמים הא לא אחשוב להגשמים, ולא נעשו משקה לקבל טומאה, שהי' חסר עליהם דין דאשר ישתה, א"כ אם רבו מי גשמים שהם לא נעשו משקה לקבל טומאה, בטלו בירידתן את המי שופכין כיון שרבו עליהן, אבל אם קדמו מי הגשמים ואח"כ עירה אדם: לתוכן מי שופכין, הנה כשעירה אדם שופכין לתוך המי גשמים, אז בשעה שעירה אחשב האדם את מי גשמים וחישב עליהן, שכן דרך, ששופכין מי שפיכות למים, שבגומא, ובזה שעירה חשב אותם למשקה להחשיבם, ונעשו עליהן דין דאשר ישתה, דהרי לגבי טומאה לא בעינן שיהי' תלושין, רק שיחשוב עליהם למשקה, א"כ כשעירה אדם מי שפיכות לתוך מי גשמים: הרי החשיב המי הגשמים למשקה, ונטמאו בשעת מעשה כל המי גשמים שהרי מים טמאים מטמאין לטהורין אף בכל שהוא

והנה הרמב"ם כתב (בפי"ג הלכה א) ז"ל הממלא בקילון המים הנשארים בקילון הרי הם תלושין ברצון עד שלשה ימים אבל אחר שלשה ימים אינן תלושין ברצון. אלא אם נשאר שם משקה אינו מכשיר עכ"ל, ועיין שם בראב"ד שהשיג עליו וכתב ז"ל א"א כיון שנחשבו לתלוש איך יצאו מידי מחשבה לעולם עכ"ל, אכן, הרמב"ם חזינן דס"ל דאף משקין כאלו שכבר באו לתורת אשר ישתה היינו דאחשבם למשקה לצורך תלוש. אחר כן נסתלק מחשבתו. משום דמחשבתו הי' רק על שלשה ימים, א"כ כל שלשה ימים דעתו ומחשבתו עליהן, קרינן בהו אשר ישתה ומכשירין, אבל אחר שכלתה מחשבתו יצאו מתורת אשר ישתה ובעי מחשבה אחריתי

ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם כמין חומר שכתב דמים שבקרקעות שאין בהן ארבעים אין מקבלין טומאה אלא ברצון, ואין מטמאין אלא ברצון, היינו דמים שבכלים אם חשב עליהם פעם אחד, ובאו לתורת אשר ישתה. נעשו משקה לקבל טומאה, ושוב לא נסתלק מהם דין אשר ישתה, אבל מים שבקרקעות אף אם חשב עליהם ונעשו משקה, כיון שהם בקרקע, תיכף שכלתה מחשבתו, בטל מהם דין דאשר ישתה, כדמוכח מהממלא מים בקילון: שכתב הרמב"ם דלא נעשו תלושין ברצון אלא עד ג' ימים, אבל יותר דאין מחשבתו על יותר בטל מהם תורת אשר ישתה א"כ היכא דלא חשב עליהם אלא מחשבה כזו, שהיא רק עתה תיכף אחר כלות מעשה זו נסתלק מהן דין דאשר ישתה, ובעי רצון חדש להחשיבם למשקה, ואז יקבלו טומאה ואע"פ שחישב עליהם וקיבלו כבר טומאה, בעת שחישב, אם בעת שנגע בהן אוכלין טהורין לא חישב עליהם, הרי נסתלק מהם דין דאשר ישתה, ואז כמו שאינו מקבל טומאה כך אינו מטמא, אבל זה הדין דאינו מטמא אחרים אם אין בהם אשר ישתה, הוא רק דין בטומאת אחרים, אבל מעצם המים, לא בטלו מהם הטומאה אם קבלו פעם אחת, כדאיתא ברמב"ם בפ"ג מהילכות טומאת אוכלין, הלכה כ"א וז"ל, כל משקה שנטמא לאחר שנטמא נפסד ונסרח, הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם עכ"ד הרמב"ם הרי דאף שנפקו המים מתורת אשר ישתה, שהרי כתב הרמב"ם למעלה בהלכה י"ד. דמשקה שנסרח ואינו ראוי לאדם אינו מקבל טומאה, משום שנאמר אשר ישתה זהו רק בקבלת טומאה, אבל כיון שבא לטומאה אין יוצאין שוב מטומאתן אף שבטל מהם דין דאשר ישתה, ואם כן אם אח"כ שוב יהו ראוין, אף דבעת שלא היו ראוין לאדם לא היו מטמאין, וכדביארנו דאף לטמאות אחרים בעינן אשר ישתה, אבל כיון שנעשו עתה ראוים שוב מטמאין, אחרי דטומאתם לא פקע אף בעת שלא היו ראוים, א"כ אף במשקים שבקרקע אף שאחר שקבלו טומאה פקע מחשבתו, ואין יכולין לטמאות, אבל כיון דחשב אחרי כן עליהם מטמאין עתה, שהרי בזה שהוא חושב הוא מכשיר למשקה, וטומאתם לא פקעה אף בעת שלא חישב, שלא הי' אז עליהם דין דאשר ישתה.