לבוש מרדכי בבא מציעא קל

שהמים ראוין להכשיר הנתינה אינה מכשרת שאיננה ברצון ובאמת לא הוצרכנו להאריך. רק מפני שמרן הכסף משנה כתב, כי מדין הכופה קערה על הכותל נלמד שהרמב"ם ג"כ סבירא ליה. שאם רצה לשם דבר תלוש. אעפ"י שנפל על האוכל שלא ברצון הוכשר, והרי ברור הוא ואדרבה נלמד ג"כ מדין הכופה קערה שהרמב"ם לא ס"ל הכי: דהרמב"ם סובר שהם שני דינים דין איזה מים מכשירים דוקא שנתלשו ברצון לצורך דבר תלוש, ושיהי' הנגיעה ברצון. ומשו"ה פירש הרמב"ם המשנה דכל משקה שתחילתה לרצון אף על פי שאין סופן לרצון. שנפל על האוכלין ברצון. ולדברי הכסף משנה לא ירדתי

והנה כל זה הוא בהכשר, אבל בענין קבלת טומאה הנה זה ודאי דנתינת טומאה על האוכלין שיטמא, לא בעינן רצון כלל, דהרי קרא דכי יותן מים על זרע הוא רק לענין הכשר ולא לענין טומאה. וזה פשוט בכל הש"ס דאף נגע במת, או נפל עליו על האדם ועל האוכלין טומאה באונס נמי מטמא ואף בלא ידיעה כלל אכן זה הדין דילפינן מקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דזה אינו דין בנתינת הטומאה רק איזה מים מכשירין, דינים אלו צריך לעיין אם נשנו גם גבי טומאה. דדוקא מים אלו מקבלין טומאה "או לא" דלגבי טומאה לא בעינן דינים אלו. ובאמת מקרא זה דוכל משקה אהר ישתה בכל כלי, ילפינן גם לטומאה. ובין טומאה ובין הכשר ילפינן מהאי לדידן דסבירא לן טומאת משקין דאורייתא

והנה מקרא דוכל משקה ילפינן דלהכשיר בעינן דוקא שיהי' משקה אבל דבר שאינו משקה אינו מכשיר ומשו"ה אין מכשירין אלא אלו השבעת משקין. מים טל שמן יין חלב דם ודבש, כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות טומאת אוכלין הלכה ד' ז"ל אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה עכ"ל הרמב"ם: הרי דס"ל להרמב"ם דכמו דילפינן מהאי קרא לגבי הכשר שאין מכשיר אלא אם הוא משקה. כן אין מקבל טומאה אלא אם הוא משקה, משו"ה דוקא אלו ששבעת המשקין שקרוין משקה מקבלין טומאה, ולא מי פירות דהא מהאי קרא גופא אף טומאה ילפינן דהרמב"ם פסק טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, כדכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות אבות הטומאה: ז"ל דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא הרי דמהאי קרא ילפינן לטומאת משקין גם כן ואף דילפינן מהאי קרא להכשר, ע"כ דקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי ידרש, דכל האוכל, או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יבא עליו יטמא וגם משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. ועיין שם בהראב"ד שהשיג עליו: והינו דהראב"ד ס"ל דרק גבי הכשר ילפינן דבעינן משקה, אבל לענין שיטמא לא בעינן משקה: אכן הרמב"ם ס"ל כיון דמקרא זה ילפינן לענין טומאה ג"כ שמשקה מקבל טומאה, א"כ כמו שאינו מכשיר אלא שבעת המשקין משום דבקרא כתיב משקה ה"נ אין מקבל טומאה

ולענין קרא דאשר ישתה נמי מצינו ברמב"ם דס"ל דכמו שנדרש לענין הכשר ה"נ מדריש לענין טומאה, שאם אינו בכי ישתה אינו מקבל טומאה, שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד ז"ל כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה, וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה, הרי דס"ל להרמב"ם דכמו דדרשינן קרא דאשר ישתה לענין הכשר כן דרשינן לגבי טומאה: אחרי דדין טומאה שמשקין מקבלין טומאה מהאי קרא ילפינן והראב"ד גם שם השיג על הרמב"ם וס"ל דלא בעינן אשר ישתה בטומאה, עיין שם בדבריו

אכן לכאורה קשה דלפי זה כיון דקרא דוכל משקה אשר ישתה דרשינן לגבי טומאה דוקא משקה היינו שבעת המשקים ודוקא אשר ישתה היינו דראוים לשתית אדם א"כ נדרוש נמי דוקא בכל כלי, היינו דדוקא משקה שבכלים, היינו שנתלשו מן הקרקע מקבלים טומאה אבל מחוברים בקרקע לא יקבלו טומאה, וזה הא כתב הרמב"ם דמים שבקרקע מקבלים טומאה אף שכתב דדוקא ברצון אבל עכ"פ מקבלין טומאה, ואמאי לא נדרוש דדוקא בכל כלי יטמא, דוקא תלושין יקבלו טומאה ולא מחוברין כדדרשינן האי קרא לגבי הכשר, והרי הרמב"ם השוה דיניהם זה לזה. אלא הטעם דהנה בתורת כהנים איתא בכל כלי יטמא: למד שהכלי מטמא משקין. א"כ הרי ילפינן מהאי קרא לכלי שמטמא משקין וא"כ אין לנו לימוד שדוקא תלושין יקבלו טומאה ולא מחוברין אחרי דהאי כלי מפקינן ליה לדרשא אחרינא לאפוקי כדדרשינן לגבי הכשר אין דרשא אחרת, שפיר דרשינן דדוקא בכל כלי מכשיר, אבל מחוברין אין מכשירין אבל לגבי טומאה מפקינן ליה להאי כלי, דכלי טמא מטמא משקין

והא דבאמת דרשינן ליה להאי כלי לגבי טומאה ללמד שכלי מעמא משקין, ולא דרשינן כמו בהכשר לומר דבעינן דוקא תלושין, נראה לי דהנה איתא בתורת כהנים מנין שאם נטמאו טהרו שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ונראה לי דכונת התורת כהנים הוא כן, מנין שאם נטמאו המים ואח"כ נעשו מהמים מקוה כגון שמתחילה לא היה בהם ארבעים סאה ונטמאו ואח"כ נתמלא ארבעים סאה, מנין שפקע טומאה מהם, שכמו שהמקוה מטהר אחרים כן המקוה מטהר עצמה, שאע"פי שקודם שנעשית מקוה היתה טמאה, כיון שנתמלאה עד מ' סאה פקע הטומאה ממנה, ובזה נראה לבאר הא דקי"ל דמועיל השקה למים כשמשיקין במקוה, שנטהרו בזה מטומאתן ולכאורה מאיזה טעם נטהרו, ומה שכתב רש"י ז"ל דהטעם הוא משום זריעה דחוק קצת דמאי זריעה היא זו, אכן לדברינו ניחא דכיון דהשיק מים הטמאים למקוה, הרי המים האלו ג"כ מקוה הם, דהרי כל המחובר למקוה כמקוה. וכיון דנעשו המים מקוה, הרי כתב קרא דאם נעשו מקוה טהרו מטומאתן ומשום הכי ניחא דדוקא למים טמאים מועיל השקה. ולא לשאר משקין, דמקוה איננה אלא ממים, אבל שאר משקים אינם יכולים ליעשות מקוה. משו"ה למים מועיל השקה, דהמים הטמאים נעשו מקוה. אבל לשאר משקים דלא נעשו מקוה אינו מועיל השקה עכ"פ זה מוכח מהאי קרא. דיש טומאה למים אף בקרקע, קודם שנעשו מ' סאה היינו כל זמן דאין עליהם תורת מקוה שהרי כתב קרא דמקוה מים נטהרו מטומאתן, הרי דקודם שנעשו מקוה נטמאו, וסתמא דמקוה מים הוא שנקוה על ידי גשמים הרי דנטמא אף בקרקע משום הכי דרשינן גבי טומאה קרא דבכל כלי. ללמד שהכלי מטמא המשקה, אף דגבי הכשר דרשינן דדוקא תלוש מכשיר ולא מחובר

אכן אף דהאי קרא דכלי לא דרשינן לגבי טומאה כמו לגבי הכשר אבל שאר הדרשות הא מוכח מהרמב"ם דילפינן לטומאה כמו לגבי הכשר: א"כ הא דילפינן מאשר ישתה דאינו משקה להכשיר אם אינו מחשב עליהם, ה"נ לגבי הטומא' ילפינן מאשר ישתה, כל זמן שלא חשבם למשקה את המים לא נעשו משקה לקבל טומאה, נהי דלא בעינן שיחשוב עליהם לצורך תלוש כמו בהכשר. אבל שיחשבם למשקה בעינן שיהי' מחשבתו עליהם למשקה אז מקבל טומאה, אבל כשאינו מחשב אינו מקבל טומאה. וא"כ אם אינו מחשב עליהם אינו מקבל טומאה משום דחסר אשר ישתה דילפינן דבעי שיחשבם למשקה, וכן איתא בתוס' ב"ב צ"ז, ד"ה לא צריכא, דמי גשמים בעינן