לבוש מרדכי בבא מציעא קכט

שנפל לתוכן המת או שהלך בה הטמא הרי אלו טהורין אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמילא בהן בכלי טמא, או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאין ואע"פ שהן כקרקע, שתה מהן הטהור אחר שנטמא בקרקע או שמילא בהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי, שהרי ברצון שתה או מילא נפל לתוכן ככר של תרומה טהור כשהי' שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו להוציא הככר, נטמא הככר במים שהרי הן ברצון. עכ"ד הרמב"ם וכבר השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם אלו ז"ל א"א הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליות' וזרה אצלי מאד ואינו מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלוי ברצון עכ"ל הראב"ד. ועי"ש איך הוא מפרש המשנה שממנה הוציא הרמב"ם דין זה, והכ"מ כתב לתרץ קושית הראב"ד וז"ל, ומ"ש לא מצאתי קבלת טומאה אם כפי פירוש רבינו במשניות בפ"ק דמקואות הוא נלמד מה צורך שנמצא כן במקום אחר עכ"ד הכ"מ אכן תמוה לי מאד דבריו דאטו קושית הראב"ד משום שלא מצא דין זה, קושיתו היא דהרי זה ודאי דטומאה הוא אפילו באונס, ואפילו אם ימות מת פתאם או שנפל שרץ בלא רצון ג"כ מטמאה, וזה פשוט בכל דוכתי, ואיך כתב כאן דבעי דוקא רצון. והא דאמרינן כי יותן דומיא דכי יתן דניחא הוא דוקא לענין הכשר אבל לא לענין קבלת טומאה והרי הרמב"ם בעצמו מודה דמים שבכלים מטמאין ומתטמאין אף שלא לרצון הרי דלא בעינן בקבלת טומאה רצון וא"כ מ"ש ואם המים בקרקע וכי בשביל זה נשתנה בהם הדין שיהי' צריך רצון לקבלת טומאה, עוד השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם שכתב נטמא הככר במים שבידיו שהרי הן ברצון והשיג הראב"ד ז"ל ולמים שבידיו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמא ברצון עכ"ל

ולישב כל זה נראה דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב') ז"ל כל משקה שנפל על האוכלין בתחילה ברצון בעלים ואע"פ שאין סופו ברצון או שהי' סופו ברצון ואין תחלתו ברצון הכשיר והשיג הראב"ד על זה ז"ל. א"א לא תימא שנפל על האוכל תחלה ברצון אלא שאם רצה בו תחלה לשם דבר תלוש, ואעפ"י שנפל על האוכל שלא לרצון. ואין בו רצון לא בתחילה ולא בסוף הרי הוא מכשיר עכ"ד. וכתב על זה הכ"מ ז"ל כתב הראב"ד לא תימא שנפל על האוכל וכו' משיג על רבינו שאין נראה כן מדבריו פה ויש לומר שמ"מ הוא נלמד מדין כופה קערה על הכותל שיבא בפרק זה עכ"ד הכ"מ אכן לדעתי תמוהים המה דהרי הרמב"ם בהלכה ג' כתב ז"ל היו המים שעל האדם והכלים ועל הפירות תלושין ברצון ונגעו בהן אוכלין ברצון הוכשרו, ולדברי הכ"מ דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל דאם רצה תחילה לשם דבר תלוש. ואע"פ שנפל על האוכל שלא לרצון הוכשר א"כ למה כתב הרמב"ם ונגעו בהן אוכלין ברצון. למה הצריך שיגעו האוכלין בהן ברצון כיון שהי' המים שעל האדם ועל הפירות תלושין ברצון והי' תחלתן ברצון ומה צריך שיהי' סופן ברצון ע"כ דס"ל דגם סופן בעינן רצון וקשה עליו הא אמרינן הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח המים שבה מכשירין משום דמחשבה לצורך תלוש, אבל אם בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. ואם היה הנפילה על הפירות ברצון א"כ יכשיר אף אם מתחילה חשב שלא ילקה הכותל אבל עתה כשנופלים על הפירות הא ניחא ליה, ומה איכפת לנו אם מתחילה לא חשב, הא משקה שסופן לרצון אעפ"י שאין תחילתו ברצון מכשיר ע"כ מיירי שלא נפלו על הפירות ברצון אעפי"כ אם כפיתו את הקערה על הכותל בשביל שתודח מכשיר, אף על פי שאין הנפילה על הפירות ברצון וא"כ למה הצריך הרמב"ם שנגעו בהן הפירות ברצון

ונראה לי ברור דהרמב"ם ס"ל דיש שני דינים בהכשר לטומאה. א) שיהי' המים שמכשירין לקבל טומאה יהי' ראוין להכשיר ואימתי נעשה ראוים להכשיר דוקא אם הם תלושים מן הקרקע בכלי ושתלישתם מן הקרקע יהי' ברצון. אבל אם נתלשו מן הקרקע שלא ברצון. דינם כמחוברים ובמחוברים אף אם נתן בהם פירות ברצון לא הכשירו, וזה ילפינן בתורת כהנים (הובא ברש"י חולין דף ט"ז ד"ה לענין הכשר זרעים) אשר יבוא עליו מים יכול אפילו בבורות שיחין ומערות יהי' מכשירין ת"ל כלי אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות מנין לגבל בהן את הטיט וכו' מהאי קרא ילפינן דבעינן דוקא שיהי' המים תלושים. דהרמב"ם פסק להלכה דמחוברים אין מכשירים כלל אף אם ניחא ליה ועוד ילפינן דאף אם נתלשו אין מכשירין אלא אם תלושין היו ברצון, ודוקא שתלישתן ברצון היה לצורך דבר התלוש, אם יש בהן כל האופנים אז נעשה משקה להכשיר ואם חסר אחד מהדברים האלו. אף אם נתן בהן הפירות ברצון אין מכשירין דכיון דתלישתן לא נחשבו לצורך דבר תלוש, לא נעשו משקה להכשיר, ועוד יש דין בהכשר בנתינת המים על הפירות, דאף אם המים נחשבו בתלישתן לצורך דבר תלוש אם נגיעתן בהפירות הי' שלא לרצון לא הוכשרו הפירות אף שהמים המה ראוים להכשיר וזה ילפינן מכי יותן דומיא דכי יתן דבעינן רצון בנתינת המים הראוים להכשיר

והרמב"ם ביאר בפירוש דעתו (בהלכה א') כתב לא נאמר וכי יתן מים אלא לאחר שנעקרו האוכלין וניתלשו המשקין (ובהלכה ב') כתב כל משקה שנפל על האוכל בתחילה ברצון וכו' נפל שלא ברצון אינו מכשיר אפילו בלל הוא פירותיו וכו' אין רצונו שיהי' בלולין הרי אלו לא הוכשרו, כיצד הטומן פירותיו במים מפני הגנבים או הנותן פירותיו לשיבולת הנהר להביאן עמו אינן מוכשרים עכ"ל, וזה שכתב במים כונתו אפילו במים שנתלשו כבר ברצון. דהמים ראוים המה להכשיר, אבל הנתינה על הפירות הוא שלא ברצון ואח"כ כתב משקין שנתלשו מן הקרקע שלא ברצון אינן מכשירין. לפיכך אדם או כלים או פירות שנבללו במשקין ונתלשו שלא ברצון אף על פי שנגעו אוכלין באותן משקין ברצון לא הוכשרו שהרי אותן המים שלא ברצון נתלשו וכאילו הם עדיין בקרקע שאינן מכשירין הרי שכתב בפירוש שאף על פי שנתינת הפירות לתוך המים הי' ברצון ונתקיים כאן דין דכו יותן. אבל המים שנתן בהן אינן ראוין להכשיר דהרי לא נתלשו מן הקרקע ברצון ויש להם דין מחוברין עדנה, שאין מכשירין אפילו ברצון שזהו דין איזה מים ראוים להכשיר, שהחשיבם, ונתלשו, והחשבתם הי' לצורך תלוש, וזה ילפינן מאשר ישתה שיחשבם, ומבכל כלי שיחשבם לצורך תלוש, ואח"כ כתב היו המים שעל האדם והכלי תלושין ברצון ונגעו בהן אוכלין ברצון הוכשרו, דוקא אם נתלשו ברצון שאז נעשו המים ראוים להכשיר, ונגעו בהן אוכלין ברצון שגם הנתינה ברצון, אז הוכשרו, ואח"כ כתב כיצד הכופה קערה כו' כפאה בשביל שלא ילקה הכותל המים שבה אינן כתלושין: ולפיכך אם נתן בהן אוכלין לא הוכשרו. היינו. אף שנתן שם האוכלין ברצון ונתקים קרא דכי יותן אבל כיון שכונתו הי' שלא ילקה הכותל, א"כ המים אינן מכשירין אף אם נתן בהם הפירות ברצון, וזה הדין אינו יכול להיות אלא אם נתן הפירות בהם, דבהמים לא עשה מאומה. אבל אם היה נוטל המים ליתן על האוכלין, הרי זה תלישתן לצורך דבר תלוש, והרי חשיבת המים להכשיר ונתינת המים על הפירות ברצון באין כאחד, רק הכא מיירי שנתן הפירות בהם שלא עשה מעשה בהמים, וכן הא דקאמר הרמב"ם שאם כפה הקערה על הכותל בשביל שתודח. שהמים שבה מכשירין מפני שהחשיבם לצורך דבר תלוש, כתב הרמב"ם ז"ל. ואם הניח בהם פירות הרי דדוקא אם הניחם אבל אם לא הניחם לא הוכשרו. משום שאף