לבוש מרדכי בבא מציעא קכז

אמרינן דמיירי דוקא דשוי' שליח. דהנה הרמב"ם הא כלל בהאי דינא גם הדין של הירושלמי, שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות כדי שיקחם היינו בלוקט לצורך עצמו וא"כ אף אם הי' עושהו שליח היינו אם הי' אומר לו לקח פירות אילו לא אמר לו מן היפות. אף שבא בע"ה ואמר כלך אצל יפות לא היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' מעיקרה נמי ניחא לי' כיון דאין כאן מצוה הא אמרינן משום כיסופא הוא דאמר הכי, וע"כ הא דנעשה תרומה הוא לא למפריע, אלא השתא בשעת אמירתו נעשה תרומה ומשום. דאף שמה שאמר הוא מחמת כיסופא, עכ"פ מפני הבושה הוא עתה גומר ומקנה או מסכים ע"י וכיון דתרומה אף במחשבה מהני א"כ מה שהוא אומר עתה כלך אצל יפות, הוא הסכם ע"י, הרי נעשה עתה תרומה, אף שמה שהוא אומר הוא מפני הבושה: עכ"פ מפני הבושה גומר ומסכים, וכביארנו דזהו כונת הירושלמי. דמוכיח דהא דאמר לקוט לך מן היפות בודאי מכאן ולהבא. נעשה תרומה ולא למפריע, משום כיון דאמר לקוט לך הרי מיירי בלוקט לצורך עצמו בזה הא לא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' שהרי היכא דלא מצוה אמרינן משום כיסופא הוא דאמר הכי ומוכיח הירושלמי, דע"כ דנעשה עתה תרומה משום שאף שאומר מפני הבושת עתה מפני הבושה גמר ומסכים, א"כ הרמב"ם דכולל דין דלוקט לצורך עצמו, עם זה הדין דתרם בעד בע"ה ע"כ דכונת הרמב"ם דנעשה עתה תרומה א"כ לא הי' צריך כלל לבאר בעשאו שליח, דעתה נעשה תרומה בכל גווני אף שלא עשאו שליח שהרי התרומה עתה מפני אמירתו, וכל זה להרמב"ם דמיירי גם בלוקט לצורך עצמו דהכונה ע"כ שנעשה עתה תרומה, אבל ברייתא דבגמ' דמיירי רק בתורם לצורך עצמו, ושם אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', ונעשה תרומה, למפריע, משו"ה מוקים בשוי' שליח דאז נעשה תרומה למפריע

אלא דיש להקשות נהי דלפום מאי דמוקי בשוי שליח: יש לפרש ברייתא זו דכיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הוא אף למפריע, אבל מעיקרא דלא ידע עדנה תירוצא דשוי' שליח: והי' סבור דמיירי בלא שוי' שליח, מאי פריך לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דילמא אביי יסבור דאין התרומה נעשה למפריע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. רק ס"ל דנעשה תרומה השתא, שהרי כיון שהוא מסכים עתה, הרי נעשית תרומה. שהרי תרומה, אף במחשבה נעשה תרומה ומאי פריך לאביי לכן נ"ל דהברייתא בודאי מיירי למפריע

דהנה ברייתא זו היא בתוספתא פ"א דברכות ר' יהודא אומר קטן שהניחו אביו במקשה הוא תורם ואביו מקיים על ידו תרומתו תרומה, לא הוא שתרם אלא אביו שאימן על ידו: (ואף דבתוספתא הגירסא אמרו לו לא הוא שתרם, בירושלמי ליתא תיבות אלו, "אמרו לו") כיצד תורם את שאינו שלו הרי שירד לתוך שדה חבירו. ולוקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה כיצד ידוע אם חושש משום גזל אם לא הרי שבא בע"ה ומצאו ואמר לו כלך אצא יפות נמצאו יפות אינו חושש משום גזל, ואם לאו הרי זה חושש משום גזל כו' עכ"ל התוספתא

והנה בירושלמי איתא על משנה א' דתרומות. דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה. החרש השוטה והקטן והתורם את שאינו שלו: וקאמר בירושלמי מאן תנא קטן דלא כר' יהודא דתני' קטן שהניחו אביו במוקשה, והי' תורם ואביו מוכר על ידו: תרומתו לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו: בא אביו ואימן על ידו למפריע נעשית תרומה, או מכאן ולהבא, אמר רבי שימי נשמעיני' מן הדא: הרי שבא בע"ה ומצאו עומד בתוך שלו ואמר לו לקוט לך מן היפות האלו אם נמצאו יפים אינו חושש משום גזל, ואם לאו חושש משום גזל, אית לך למימר למפריע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא, ואף הכא מכאן ולהבא נעשית תרומה עכ"ל הירושלמי: והנה לכאורה כיון דגם רבנן מודו. שאם בא אביו ואימן ע"י שנעשית תרומה, וגם ר' יהודה שאומר דקטן שתרם תרומתו תרומה הוא משום שאביו אימן על ידו איך קאמר הירושלמי דמתניתין דלא כרבי יהודא, אכן פשוט. דאף דרבנן ג"כ מודין שאם בא אביו והסכם לתרומתו של הקטן תרומתו תרומה משום דתרומה נעשה אף במחשבה, וא"כ כשהסכים הרי הוא התורם, היינו דוקא היכא דבא אביו, ומסכים עתה ע"ז שתרם, דנעשה עתה האב התורם. ובעינן שיעמוד האב ויראה, מה שתרם הקטן ויאמר שמסכים ונעשית עתה תרומה וס"ל לרבנן כיון דקרא. כתיב "ונחשב תרומתכם" דמזה ילפינן שתרומה נטלת במחשבה ומחשבה כהרמה, אבל הא בעינן שיחשוב על תרומה זו שהיא תרומה, א"כ היינו דוקא היכא שהקטן תרם ובא אביו. ורואה מה שתרם, ומסכים לתרומתו, דזהו הרמתו של האב. עתה אבל היכא שהניחו אביו במוקשה, והי' תורם ואביו מוכר על ידו, דהאב אינו רואה מה שתרם ס"ל לרבנן דלא נעשה תרומה אף שתרומה נעשית במחשבה. היינו דוקא בחושב על הפירות דמחשבה הוי כהרמה, אבל אם אינו רואה הפירות רק שרוצה בהרמת הבן, בזה האופן אין יוכל לתרום. אכן ר' יהודה ס"ל דאף אם האב אין רואה הפירות שתורם הבן ג"כ מהני, דס"ל ד"ונחשב לכם תרומתכם" לא קאי על הפירות. שאם הוא חישב על הפירות שיהי' תרומה נעשה תרומה כמו שמפרשי רבנן. רק הוא ס"ל דזהו דין בהרמה שחידשה, תורה שאם רוצה בההרמה, נעשה ההרמה הרמה מעליא, א"כ אם הוא רוצה בהרמת בנו, יוכל בנו להיות המרים ובודאי דבכל התורה גם ר' יהודא מודה דאין הקטן יכול להיות שליח אלא דס"ל דהכא מה שהאב רוצה שיהי' הרמת בנו הרמה מועיל שנעשה הרמה, דהרי אמר קרא ונחשב לכם תרומתכם שאם רוצה בהרמה מועיל הרמה משו"ה לא קאמר אלא דלא כר' יהודה אבל כרבנן בודאי אתיא מתניתין, שהרי לרבנן אין הקטן תורם כלל ומה שמועיל אם בא אביו ואימן ע"י, שם האב הוא התורם בעת שמסכים והרמת הבן לא מעלה ולא מוריד ומעשה שלו הוא מעשה קוף בעלמא סילוק לצד אחר, אבל לר' יהודה דס"ל אף אם האב אין רואה הפירות, אם הקטן תורם שאביו הניחו לתרום והאב מוכר על ידו, דאם האב רוצה שיהי' הרמה שלו, הרמה מועיל א"כ הקטן הוא המרים אם האב רוצה בזה שפיר פריך ואומר דמתניתין דלא כר' יהודה, דלר' יהודה מצינו שהקטן תורם. אבל לרבנן דס"ל דהאב בעת בואו הוא תורם א"כ האב הוא התורם

לפ"ז שפיר מוכיח בגמ' דע"כ ברייתא זו דקתני כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה, כו', כדאיתא בבבלי, ואם נימא דגם כונת הברייתא כמו בירושלמי דאימתי נעשה תרומה. עתה בשעה שבא ואומר כלך אצל יפות ומשום דעתה בדיבורו שאומר כלך אצל יפות הוא עושה תרומה, א"כ אין התורם שלא ברשות המרים, רק בע"ה שבא ואומר כלך אצל יפות. ומדקתני התורם שלא ברשות תרומתו תרומה, ע"כ דהתרומה נעשית למפריע משום ליתא דהתורם, וא"כ פריך שפיר כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. א"כ לא נעשה שליח ואיך יכול לתרום אבל בהירושלמי: דלא קתני כלל התורם שלא ברשות תרומתו תרומה. רק הרי שבא, אם נמצא יפות תרומתו תרומה,