לבוש מרדכי בבא מציעא קכו

מדעת חבירו, היכא דלא יקפיד. ואף אם נדחוק דכונת הרא"ש זה שמברכין היכא. שנטל שלא מדעת חבירו: הוא כדמסיק דהמברך על טלית שאולה לא הפסיד אכן הכא שנוטלין לצאת ידי מצות ציצית אם נימא כדברי הנודע ביהודה. שאף שרשאי לקח, אעפי"כ אין זוכין שלא מדעתו, א"כ איך יוצאין ע"י טלית כזה שנטלו שלא מדעתו, ידי מצות ציצית: ע"כ דזוכין זכי' גמורה. אף שלא מדעתו. היכא דידע שיתרצה, ועיין במג"א באור"ח (סימן י"ד ס"ק ח') ובט"ז (ס"ק ה') עכ"פ זה ודאי מוכח דהר"ש, לא ס"ל כהתוס'. דאם נוטל שלא מדעתו. אף שיתרצה הוי יאוש שלח מדעת

אכן הקצות החושן כתב לדחות ראייתו: שהביא ראי' ג"כ לדין הש"ך בסימן שנ"ח מהא דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות כו' ופרש שם דאם נשתטה דשלא מדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא לי' שיזונו בניו ובנותיו משלו, וכיון דאפילו היכא דידוע לנו שבודאי יתרצה ה"ל יאוש שלא מדעת וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו נהי דניחא לי' השתא מיהא לא ידע ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפילו ביותר ממש מצוה מיהא הוי כו', וניחותא דמצוה: שאני' אע"ג דהשתא לח ידע מהני, וכמ"ש הב"י ביורה דעה סימן של"ג עכ"ד הקצות החושן. אכן אנכי לא אבין כלל, אילו הי' טעמא דיאוש שלא מדעת דמשום הכי לא הוי יאוש, לאביי, משום דאין ברור לנו שיתיאש שפיר הי' תירוצו, דמשום ניחותא דמצוה הוא כודאי דיתרצה, אבל באמת כיון דהוי דבר שאין בו סימן הא ודאי הוא דיתיאש אעפי"כ אמרינן דלא הוי יאוש. אף דלכי יתידע מתייאש. משום דעתה אינינו יודע ועתה אין היאוש אעפ"י שברור שיבא כיון שלא הי' היאוש אין מועיל. א"כ לדברי התוס' דס"ל דאסור שלא מדעת חבירו לטול דבר, ואף שיתרצה, הוי יאוש שלא מדעת: משום דבעינן דוקא רצונו שיתיר וירשה דבר שלו, ובלא רצון אסור לקח א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה עכ"פ עתה אינינו יודע המצוה, ועתה אין לו ניחותא והוי יאוש שלא מדעת

ובאמת לא אבין גם תירוצא דהב"י והט"ז שתרצו בזה דברי הרמב"ם שלא הביא כלל האי דינא דצריך להיות תרומה באומר כלך אצל יפות דוקא בשוי' שליח משום דלמסקנא דגמ' דניחותא דמצוה שאני לא בעינן דשוי שליח, ולא אבין כלל, לא על האי תירוצא דקשה הא הוי יאוש שלא מדעת, מה מועיל ניחותא דמצוה עכ"פ הא בשעת מעשה הא לא ידע והוי שלא מדעת, ולא על האי קושיא דהרי בגמ' אמרינן ה"נ מסתברא דאס"ד דלא שוי' שליח מי הוי' תרומה, פירוש אפילו אם נימא שלא מדעת הוי יאוש, איך מועיל בשליחות הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם היינו דבשליחות בעינן דוקא דעת א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה, הא עכ"פ דעת אין כאן. שהרי בשעת מעשה אינו יודע

אכן דברי הב"י יש לפרש כדבריו בכסף משנה שם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ג', שכתב שהרמב"ם לא גרס כלל ה"נ מסתברא רק גרס ותסברא וכדביאר הגר"א בפירושו ליו"ד סימן של"א, דלפי זה קושית הגמ' הוא כן למה בעינן כלל, שיאמר כלך אצל יפות. הא כיון שנעשה שלוחו יכול לתרום לדעתו, וא"כ הב"י ג"כ סובר כדעת הש"ך וכמו שהוכיחו מהרא"ש, שסובר דיכול לקח דבר של חבירו שלא מדעתו. כיון שיתרצה אם יודע לו, דעיקר איסור גזל, הוא רק הנטילה, שהיא שלא מרצון חבירו או אילו הי' יודע הי' שלא מרצון חבירו: ועיקר קושית הגמ' גבי תורם שלא מדעת. לא הקשה רק שהי' סובר דנעשה שלוחו לתרום, מדנתרצה אח"כ בהרמה ואיגלאי מילתא למפריע, שהי' רוצה שנעשה שלוחו, ע"ז פריך הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ איך נעשה שלוחו מטעם דאיגלאי מילתא למפריע שהי' רוצה הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש: ומשו"ה משני דשוי' שליח ולמסקנא דמסיק דניחותא דמצוה שאני. פירוש דהב"י סובר זכי' מטעם שליחות, וסובר דיכול אדם להיות שליח לחבירו שלא מדעתו: אף לעשות דבר מה בעדו אף שאינינו לזכות דבר רק לעשות דבר מה בעדו ג"כ יכול לעשות בעדו בתורת שליחות. דסובר דלא בעינן דעת גבי שליחות (אחרי דגרסינן ותסברא או אף אם נגרוס ה"נ מסתברא היינו רק בתחילה דלא סבר ניחותא דמצוה ולא הוי זכות אבל למסקנא דהוי זכות משום ניחותא דמצוה זכין לאדם שלא בפניו ויכול להיות שלוחו בלא דעתו משום זכייה עיין שם בכ"מ הנ"ל) וכמו שסובר ג"כ הב"י באבן העזר בשם י"א בסימן ל"ה סעיף ד' דאפילו לא מינהו שליח בהדיא. אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פלונית ואמר לו לקדשה והלך השדכן וקידשה לו מקודשת, ואף בלא מינוי שליחות. וכתב התרומת הדשן בסימן רל"ז דאף איש אחר ג"כ יוכל לקדשה היינו דסבירא זכי' מטעם שליחות והיכא דזכות הוא יכול להיות שלוחו שלא מדעתו: א"כ למסקנא דהוי ניחותא דמצוה דהוי כזכות, יכול להיות שלוחו שלא מדעתו לתרום, כן יש לפרש בכונת הב"י, ולא שייך הכא כלל דין דיאוש שלא מדעת למסקנא, אבל הקצו"ח, שתירץ זה על הא דזנין ומפרנסין בניו ובנותיו. לדעת התוס' דסבירא, דאין לטול דבר של חבירו שלא מדעתו: דסבירא להו דאין יכולין לקח דבר של אדם שלא מדעתו אף שידוע שירצה, בלא דעתו דהוי יאוש שלא מדעת אין יכולין לזכות. א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה, עכ"פ הא בשעה שזוכה אין כאן דעתו, ואחרי דחילוק הקצות מטעם מצוה קשה וכן נראה מדעת הרא"ש דס"ל דיוצאין מצות ציצית. בזה שנוטל טלית של חבירו, בלח דעתו דמסתמא הי' רוצה דניחא לאיניש למיעבד מצוה בממוני', ג"כ מוכח דס"ל. דמותר לקח דבר של חבירו שלא מדעתו וזוכין בזה, היכא דאילו הי' יודע הי' מתרצה

לפי"ז שפיר פירש הב"ח דהא דאמרינן בגמ' דאמר רבא דאינה מקודשת משום דמה שבא בע"ה ואומר אמאי לא תיתב מהנך חריפתא הוא משום כיסופא דאילו לא הי' משום כיסופא היתה מתקדשת למפריע, ולא קשה קושית הבית שמואל הא הוי יאוש שלא מדעת שהרי אילו היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' בשעת שלקח הפירזומא זכה בהם אף שלא מדעתו כיון דאין הלקיחה נגד רצונו מטעם שאילו הי' יודע הי' נתרצה מדהשתא ניחא לי'. אין כאן איסור גזל דאיסור גזל הוא משום שאילו הי' יודע הי' מקפיד אבל אם אינו מקפיד זוכין בהן זכי' גמורה, ונעשה שלו ומשו"ה אילו הי' גילוי דעת דניחא לי' היתה מתקדשת למפריע כדברי הב"ח. משום זה קאמר רבא משום כיסופא הוא: דאמר הכי ואין כאן ראי' שמה שאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפתא דניחא לי' הוא, אבל אילו הי' הספק על עתה אם מתקדשת אף שמה שאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפתא הוא משום כיסופא, עכ"פ מפני הבושה הוא עתה גומר ומקנה. ולא איכפת לנו מה שבלבו. דאף מה שאדם נותן מפני הבושה הוא מקנה עתה לגמרי, רק כיון שהוא רק מפני הבושה, לא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' אבל עתה אף שהוא מפני הבושה, הוא גומר ומקנה ומה שאינה מתקדשת עתה הוא משום דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וגם אין החפץ עתה בשעת אמירה דאמאי לא תיתב מהנך חריפתא, בשעה זו לא הי' הפירזומא בידו של המקדש ואיך תתקדש

לפ"ז לא קשה על הרמב"ם מה שלא הביא כלל דשוי' שליח גבי מצאו שתרם ואמר כלך אצל יפות, אף דבגמ'