לבוש מרדכי בבא מציעא קכא

אם הי' אומר בלב שלם ג"כ לא הי' קדושין. שהרי הוי שתיקה דלאחר מתן מעות והרמב"ם פסק גבי ציפתא דאסא. דאף אם אמר אחר כן תתקדש בד' זוזים אינה מקודשת, ואף שיש לחלק דהתם מתחילה קידשה בציפתא דאסא. ואח"כ אמר שמקדש ב"ד זוזי' דהוי דבר אחר שלא אמר בתחילה שם פסק הרמב"ם דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אבל הכא גם מתחילה קידשה בכלי או אוכל. זה שלקח מהבעל הבית: ונימא דהכא אף שתיקה דלאחר מתן מעות יועיל, אך באמת נראה לי להיפך. דהכא גרע יותר. אף אם נימא שמה שאמר כלך אצל יפות הי' בלב שלם: אעפי"כ אינה מקודשת שהרי במה זכה הוא החפץ או הכלי. הא בעת שהוא החזיק בידו. לא הי' גילוי דעת שרוצה ולדברי הב"ש גילוי דעת שאחר כן אין מועיל למפריע. שהוא יאוש שלא שלא מדעת. וא"כ איך מועיל הגילוי דעת שאחר כן הא החפץ איננו בידו. ובמה זכה הוא החפץ, וא"כ אחרי דהחפץ לא נעשה מעולם שלו: א"כ איך תתקדש, ובודאי דלא שייך לומר הכא מדין עבד כנעני שהרי התם מיירי אם הוא נותן לכתחילה לזה וגם בעינן שיאמר התקדשי לי במה שנתן לך פלוני בעדי, והרי הרמב"ם והמחבר לא זכרו כלל מזה דאינהו מיירי דלא הי' דבור אחר אלא זה, וא"כ אם נימא דעיקר שאלה אם חלו הקדושין השתא הא לא זכה בהו שהרי אינו בידו. וא"כ למה לי טעמא דמשום כיסופא, ובודאי דזה דוחק לומר דאילולי טעמא דמשום כיסופא היינו אומרים שהיא זוכה בעדו דאטו נשי דיני גמירי

לכן נראה לי דבאמת הא דאמרינן לא אמרו כלך אצל יפות אלא משום כיסופא. אין הכונה דאף עתה אין יכול לקנות הדבר כיון שנותן משום כיסופא. אלא דבאמת עתה אף שהוא נותן מחמת כיסופא, כיון דדיבורו הוא שהוא מקנה לה. והרי נמצא יפות, א"כ הרי הוא נותן לו' ומשום כיסופא גמר ומקנה. אבל נתינה הוי' וראי' לזה, שהרי התוספות פירשו בחולין דף ז' דאיתא התם ישראל קדושים הם, יש שיש לו ואינו רוצה ויש שרוצה ואין לו: והקשו בתוס' אם יש לו ואינו רוצה איזה קדוש הוא ותירצו דאף על פי כן הוא מזמין חברו מפני הבושה. ואם נימא דאם נותן מפני הבושה, אין הלה קונה הדבר. א"כ איזה קדוש הוא: הא הוא מאכיל גזלה לישראל, ע"כ אף שהוא נותן מפני הבושה, עכ"ז קני הלה דמפני הבושה הוא מקני לגמרי א"כ ה"נ היכא דאומר לך אצל יפות ויש יפות הרי הוא מצוהו אף יפות לקח, ומכש"כ אלו שלקח. ומה לי נותן בעצמו או אומר לקח' והכא בזה שאומר כלך אצל יפות הרי הוא מצוה לקח ובזה שלקח הלה ואכל קנה הדבר, וקרא דאל תלחם אח לחם רע עין הוא רק מדת חסידות (ובזה כיונתי לדעתו הגדולה של כבוד א"א מו"ר זצ"ל הלא הוא כתובה בהתשובה שנתפדסה בספרי בס"ק מ', אלא שחידשתי זאת עוד טרם שראיתי דברי אבי מורי זצ"ל)

ובזה מיושב שפיר דברי הירושלמי שהבאנו. דמוכיח דעל כרחך אם בא אביו ואימן על ידו נעשה עתה תרומה ולא למפריע ומביא ראיה מזה דאם בא ומצא עומד בתוך שלו וא"ל לקוט לך מן היפות: שאם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה, והקשינו מאין מוכח דילמא כדמוקים הבבלי דשוי' שליח אכן לדברינו מיושב שפיר דדין הבבלי ודין הירושלמי הם שני דינים נפרדים. הבבלי מיירי שתרם בעד בעל הבית שם אם בא ואמר כלך אצל יפות אמרינן גלי דעתי' דליתא לי' לפי מאי דאוקי בדשוי' שליח שהרי מצוה דילי' הוא, ומשום מצוה אמרינן מסתמא ניחא. אכן הירושלמי לא מיירי כלל בלוקט לתרום לצורך הבעלים אלא בלוקט לצורך עצמו כדברי הרמב"ם שכתב וליקט פירות כדי שיקחם זה הוא דינו של הירושלמי שהרי הביא אמר לו לקוט לך מן היפות, הרי דאמר לו שילקוט בעד עצמו שאם דין הירושלמי היה בתורם בעד בעל הבית הי' לו לומר לקוט ותרום. מדקאמר לקוט לך הרי דמיירי דלקט בעד עצמו: וא"כ הכא איך נוכל לומר כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' דהרי היכא דלאו מצוה אמרינן דמשום כיסופא הוא דאומר אבל באמת לא ניחא לי' בשלמא אם נימא דתרומה נעשה השתא וכדביארנו דאף אם אמר משום כיסופא אעפי"כ נקנה הדבר לפלוני:' אף שלא אמר אלא מחמת כיסופא אמרינן דמשום כיסופא הוא מקנה אף דלא ניחא לי'. א"כ הרי עתה נקנו הפירות להלוקט וממילא נעשה עתה תרומה שהרי הלוקט ג"כ רוצה עתה בזה שתרם וא"כ נעשה עתה תרומה. שהרי תרומה נעשית אף במחשבה וכדאיתא ברמב"ם פ"ד הלכה י"ז הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו הוי תרומה, וא"כ הכא אם הלה קנה הדבר נעשית עתה תרומה, שהרי הוא תורם עתה במחשבה שבשעה שבא בעל הבית וגומר ומסכים ללקיטתו אז דעתו על התרומה שתהי' תרומה. או מטעם בעל הבית שהוא אומר שמסכים על התרומה הרי עתה נעשה תרומה, אבל למפריע בודאי דלא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' שהרי לא ניחא לי' ורק מפני הבושה הוא מסכים, משו"ה מוכיח הירושלמי דע"כ הפירוש בברייתא זאת דאיתא בה לקוט לך, דהיינו שלקט בעד עצמו בודאי דלא נעשית תרומה למפריע ואף אם יעשהו שליח ויאמר לו לקוט בעד עצמך. והוא יקח מן היפות אף אם אחר כן יאמר כלך אצל יפות לא יועיל למפריע כיון דאמרינן דלא ניחא לי': ורק מפני הבושה הוא מסכים עתה וגמר מסכים עתה מפני הבושה

נמצא דהא דאמרינן בקדושין דאינה מקודשת, בקדיש בפרזומא דשכרא. אף שאמר בעה"ב אמאי לא תיתב מהנך שפירתא משום דלא אמרו כלך אצל יפות אלא במצוה ע"כ אין הכונה אדהשתא. שאם היתה יכולה להתקדש עתה היתה מתקדשת, שהרי אף שהוא אומר מפני הבושה עכ"פ מפני הבושה גמר ומסכים רק עתה לא תוכל להתקדש, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות וגם הא אין החפץ בידו ולא זכה בו ובמה תוכל עתה להתקדש ע"כ דסוגית הגמ' הוא אם תתקדש למפריע דנימא מהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', וכדברי הב"ח, על זה אמרינן כיון דזה שגמר ומסכים עתה הוא רק מפני הבושה. א"כ לא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', שהרי לא ניחא לי' כלל ורק מפני הבושה הוא מסכים. אבל כל זמן דלא היה בושה לא רצה, אבל אילו הי' גילוי דעת דניחא לי' היה מועיל למפריע והיתה מתקדשת

ומה שהקשה הב"ש הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בפשטות י"ל דהרי הש"ך כתב בחו"מ סימן שנ"ח ס"ק א', לדחות דברי התוס' שכתבו דאם אדם נותן לחבירו לאכול דבר שאינו שלו אלא של חבירו, אעפ"י שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו, דהלכה כאביי דיאוש לא מדעת לא הוי יאוש וכתב ע"ז הש"ך ואילולא דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אחר כן אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן ובע"כ הוא מייאש, א"כ אמרינן מעיקרא, באיסורא אתי לידי', דבמה יקנה, אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו. לא מתייאש משא"כ הכא, כיון שידוע שיתרצה, א"כ השתא, נמי בהיתירא, אתי לידי' דמסתמא אינו מקפיד על זה, ואע"ג דבש"ס מדמה שם תרומה, וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין טומאה ותרומה, בעינן ידיעה ממש, עכ"ד הש"ך

ולדברי הרמב"ם נראה לי ברור דס"ל כדעת הש"ך, דהנה הא דפליגי אביי ורבא, ביאוש שלא מדעת, הוא דשם הא הוא, אינו רוצה שיטול המוצא דבר שלו, אלא דאם נתייאש קיי"ל דהיאוש מתיר הדבר ליקח או דנעשה,