לבוש מרדכי בבא מציעא קכ

פן ימחול כתבנו בספרנו על ב"ק נתרץ כיון דאם ימחול יתחייב לשלם א"כ סמכא דעתה ורק היכא דרצונה להתקדש בשטר כיון שאם ימחול יהי' רק חיוב בע"פ אמרינן לא סמכה דעתה פן ימחול מטעם בחיוב בע"פ הלא יוכל לטעון פרעתי אבל היכא דרצונה להתקדש בחוב בע"פ ואינה חוששת לטענת פרעתי א"כ אף אם ימחול הא יהי' לה חוב בע"פ וממילא מקודשת בהחוב הזה דסמכא דעתא

סימן כ' סוגיא דהתורם שלא מדעת, ויבאר אם נעשה למפרע או מכאן ולהבא ויבאר סוגיא דקדושין דמקדש בפרזומא דשכרא, ויבאר דבדבר שאינו מקפיד, אם לקחו שלא מדעתו קנה שלא מדעת בעל הכית, ויבאר דהא דאמרו מחמת כיסופא הוא דאמר היינו רק טעם דאין מברר למפרע, אבל עתה אף שנותן מחמת כיסופא הוי מתנה. דדברים שבלב אינם דברים

(דף כ"ב) ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצא יפות מהן אמאי תרומתו תרומה אמאי בעדנא דתרם הא לא הוי ידע תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הכא במאי עסקינן כגון דשוי' שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמי"ד בעל הבית כי תרום מבינונית תרום ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה ע"כ סוגית הגמרא

והנה הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות תרומות הלכה ג' ז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היה שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר אלא על דרך מיחוי ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין שיש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה. עכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו שם הרדב"ז והכ"מ דאמאי לא זכר דבעינן דוקא דשוי' שליח, דהרי מוכח בגמרא דאף אם נימא יאוש שלא מדעת הוי יאוש בעינן דוקא דעשאו שליח. ומכל שכן דהרמב"ם פוסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא"כ הי' לו להביא דאימתי נעשה תרומה דוקא בעשאו שליח מקודם

עוד הקשה הט"ז ביורה דעה (סימן של"א ס"ק ט"ו) איך כתב הרמב"ם דינא דכלך אצל יפות דמהני גם בלקט פירות לעצמו כדי שיקחם, דהרי איתא בב"מ שם גבי עובדא דמרי בר איסק, וכן בקדושין דף נ"ב גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשיכרא, אתא ב"ה ואמר אמאי לא אייתית מהנך חריפתא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה אבל הכא משום כיסופא הוא, הרי דאין מועיל כלך אצל יפות אלא היכא דמצוה הוא, א"כ היכא דלקט הפירות לצורך עצמו דלאו מצוה הוא, אמאי מועיל כלך אצל יפות, נימא משום כיסופא הוא, זה הוא תורץ קושית הט"ז, ומה שהט"ז משני שם דמיירי שתרם כל הפירות שלקט לצורך עצמו ולא השאיר לעצמו כלום. אינו מובן, דהרי כיון שאותו פלוני ליקט לצורך עצמו, והוא תרם, א"כ כונתו הי' לזכות בעד עצמו, והוא יהיה התורם וא"כ לאו מצוה דידי' הוא' שהרי הוא מזכה נו הפירות והוא התורם. והרי בנדרים בעי אדרבה בגמ' דף נ"ו. דאף אם תרם מפירות של עצמו בעד חבירו. ג"כ מיבעי לן דילמא לא ניחא ליה. משום דניחא לי' דליעביד מצוה בממונו: אף שירויח בזה שלא יצטרך לתרום אמרינן דילמא רוצה הוא לעשות מצוה ובזה שחבירו יתרום בעדו. הא לאו מצוה דידי' הוא' וא"כ איך נימא הכא דיתרצה לתן היפות לחבירו שהוא יזכה והוא יהי' התורם דהרי עתה כשהלוקט זכה הא לאו מצוה דילי' הוא. ואדרבה הוא מפסיד הרבה הן היפות והן המצוה, ונימא אדרבה בודאי דלא ניחא לי' ומשום כיסופא הוא דאמר הכי

ונראה לי דהנה בירושלמי פרק א' דתרומות איתא בא אביו ואימן על ידו (פירוש היכא דהקטן תרם ובא אביו והסכים על ידו) למפריע נעשית תרומה או מכאן ולהבא נשמיענא מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו ואמר לו נקוט לך מן היפים האילו. אם הי' אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם הי' נוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך למימר למפריע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא (פירוש בודאי דחייל מכאן ולהבא) ה"נ מכאן ולהבא ולכאורה קשה מנא ליה להירושלמי דנעשה מכאן ולהבא תרומה דילמא הוא כדאוקי בגמרא דמיירי דשוי' שליח: ולכאורה צריך לומר דפליגי בזה הבבלי והירושלמי

ונראה לי לבאר דלא קשה כלל. דהנה באבן העזר סימן כ"ח סעיף י"ו כתב המחבר והוא לשון הרמב"ם הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש אשה ובא בע"ה אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת ע"כ, וכתב ע"ז הב"ש ז"ל אבל אם הי' גילוי דעת דניחא לי' ולא נתאכלו המעות זכו בהו אידך מהשתא ואם יש חשש שאמר מחמת כיסופא לא הוי קידושין אפילו מהשתא ודלא כב"ח. ורש"י והר"ן כתבו בסוגיא זו דמשום כיסופא אמר דלא נכסף אבל למפריע לא ניחא ליה. וי"ל דכונתם לומר כ"ו. וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין קידושין אי חלו השתא דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ למה לי הטעם משום כיסופא אמר ת"ל למפריע לא הוי קידושין. משום דלא אמרינן מדמוחל השתא מחיל למפרע כמו דלא אמרינן ביאוש שלא מדעת וכיוצא בזה כתבו תוספות שם בפ' אלו מציאות אלא ודאי הסוגיא איירי לענין הקדושין אם חלו מהשתא עכ"ד הב"ש: וכן הח"מ שם השיג על הב"ח דס"ל דהיכא דאיכא גלוי דעת דניחא לי' חלין הקדושין אף אם נתאכלו הקידושין והשיג שם דמה מהני גילוי דעת היכא דכבר נתאכלו הקידושין הרי דגם הח"מ מפרש דמיירי הסוגיא לענין אם חלו הקידושין השתא

ולדידי צריך לעיין טובא איך נוכל לפרש דכל עיקר דינא הוא אי חלו הקדושין השתא, א"כ למה להרמב"ם ולהמחבר להביא טעמא. דכדי שלא להתבייש אמר. הא אף