לבוש מרדכי בבא מציעא קיח

שלא בשביל המכירה לא היתה מוחלת גם עתה לא תמחול כדי שלא להפסיד את שלה וא"כ אם נימא דגם בשיעבודא דר' נתן יכולה למחול שפיר פריך אמאי תמיד אשה שחבלה פגיעתה רעה תמכור לו בטובת הנאה מכתובתה דאי מחלה ליכא פסידא דהא גם עתה תוכל למחול והמכירה לא יגרום לה למחול, אם בלא המכירה לא היתה מוחלת, שהרי עדנה נשאר בעדה. אבל אם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכולין למחול, א"כ אם האשה הזאת בלא המכירה ג"כ היתה מוחלת היינו שאין המכירה גורם שתמחול הא מפסיד ע"י המכירה שעתה תוכל למחול הכל כיון שכבר נפטרה מהחיוב

והנה האבני מילואים בסימן כ"ט הביא דברי הרמב"ן שהקשה על דברי ראשונים דסבירא להו דמשו"ה המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן והקשה עליהם, א"כ איך מקודשת מדאורייתא במכירת שטרות הא מדאורייתא אין כאן קנין ומדקתני המקדש בשטר מקודשת ואוקימנא שקידשה בשט"ח דאחרים משמע מקודשת מדאורייתא, ותמה האבני מילואים על דברי הרמב"ן אלו דמשמע דס"ל להרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וגם סבירא להרמב"ן כיון דאיתא בברייתא דמקודשת מוכח דקדושין הוי מדאורייתא וא"כ איך איתא שם דמקודשת אם קידשה במלוה ע"פ ובמעמד שלשתן. הא מעמד שלשתן לכו"ע דרבנן ואיך תתקדש מדאוריתא במעמד שלשתן הא מעמד שלשתן ודאי הוא דרבנן: אכן לדידי נראה דאין כונת הרמב"ן לומר דודאי קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ואדרבה הרמב"ן בעצמו סובר דקנין דרבנן נעשה קנין מדאורייתא דהפקר בי"ד הפקר וכיון דמדרבנן קני קנוי הוא לו מדאורייתא ומשו"ה אם קדשה במעמד שלשתן קנתה מדאורייתא ומקודשת מדאורייתא אך הרמב"ן הקשה על הנך דאמרי דמשו"ה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן וא"כ יקשה אם הם סוברים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא דפירוש דהפקר בי"ד הפקר הוא דעל דיני ממונות מה שבי"ד פוסקין אף מטעם תקנה נעשה הדבר מדאורייתא שאמרה התורה שרשות בידם להקנות את של זה לזה א"כ מה הועילו שאמרו שבשביל זה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן כיון שמדרבנן קנוי השט"ח להלוקח הלא כבר הוא קנוי מדאורייתא והדרא קושי' לדוכתא איך יכולין למחול הא כיון דתקון רבנן מכירת שטרות הלא נעשה הקנין מדאורייתא, ע"כ דאינהו סברי דבמכירת שטרות לא נעשה הקנין מדאורייתא או מטעם דסברי דקנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא. דהפקר בי"ד מועיל רק להפקיר ולא להקנות, או דאף דבכל מקום היכא דשייך קנינים מן התורה יודו דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא אינהו יסברו דאימתי מועיל קנין דרבנן לדאורייתא היינו דוקא בדבר שמן התורה יש קנינים בהדבר ושייך בו קנינים אז קנין דרבנן ג"כ מועיל מדאורייתא אבל בדבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים אז קנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא וחוב הוא דבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים משו"ה הקנין דרבנן במכירת שטרות אין מועיל מדאורייתא, וסבירא להו דמשו"ה יכולין למחול וא"כ עליהם הקשה הרמב"ן קושיא עצומה, א"כ איך מקודשת קדושין דאורייתא במכירת שטרות הא לדבריהם מן התורה אין כאן קנינים כלל ובמה תתקדש דאורייתא, ובודאי דעליהם יקשה גם ממעמד שלשתן איך מקודשת קדושין דאורייתא. כיון דלדבריהם בחוב אין מועיל קנין דרבנן שיהי' מדאורייתא אלא דלמה להרמב"ן להקשות עליהם ממעמד שלשתן הקשה ממכירת שטרות על מכירת שטרות. אכן הרמב"ן בעצמו סובר דאף בחוב קנין דרבנן מהני לדאורייתא ומשו"ה מקודשת במכירת שטרות ובמעמד שלשתן מדאורייתא ומשו"ה לדידי' אי אפשר לתרץ דמשו"ה במכירת שטרות חזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן דאעפי"כ עתה דתקנו רבנן הוי דאורייתא

והנה טעמא במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול: פירשו בתוס' דהטעם משום שיש שני שעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ורבנן תקנו במכירת שטרות רק קנין בשיעבוד הנכסים אבל לא בשיעבוד הגוף: ומשו"ה אם מחל שיעבוד הגוף שזה שלו הוא של המוכר ויכול למחול וממילא נפקע גם שיעבוד נכסים דבלא שיעבוד הגוף אין שיעבוד בנכסים. אכן בשיעבודא דר' נתן דהתם הא לא מיירי דוקא בשטר ומיירי אף בע"פ ואף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ושיעבודא דר' נתן הא הוי דאורייתא וע"כ דמן התור הוא עליו שעבוד הגוף לשלם למי שנושה במלוה כדכתיב ונתן לאשר אשם לו וא"כ יקשה איך יכול למחול הא משועבד הוא מדאורייתא ועכצ"ל דהא דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו לדברי הרמב"ן שמוכיח דגם בשיעבודא דר' נתן יכול למחול. הוא יפרש דמה דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו אין הביאור שאמרה שפקע ממנו השיעבוד שהי' מחויב למלוה שלו ויתחייב החיוב למי שמלוה מחויב, אלא דאמרה התורה ונתן היינו דחייבה התורה אותו שיתן התשלומין לא למלוה שלו אלא למי שנושה בהמלוה אבל חיובא דידי' עדנה להמלוה שלו, נו הוא נתחייב וא"כ יש עליו הדין של ונתן כל זמן שיש עליו חיוב, אבל כשמחל לו המלוה פקע מצות הנתינה שחייבה אותו התורה לתן החוב למי שאשם שלו היינו הקרן דחיוב שהוא מחויב לתן החוב למי שנושה במלוה שלו הוא רק כל זמן שיש חיוב אבל כשפקע החוב ע"י מחילה או ע"י פירעון להמלוה שלו ממילא נפקע גם חיוב הנתינה שלו שהרי אין עתה חיוב

ובזה יש לתרץ הקושי' מהירושלמי בפרק המקבל על דברי הי"א שם בחו"מ סימן קכ"ו סעיף ח' ז"ל המחבר אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון דוחה את לוי ולכן רוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן אינו יכול וי"א שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש והרמ"א כתב שנ"ל לפסוק כדעת י"א אלו ולכאורה יקשה מירושלמי שהביא הרי"ף פרק המקבל המחהו גבי לוי איפרסן לוי אין חייב כלום. הרי דאף שהעני לוי ואין לו ממה לגבות אעפי"כ אין יכול לחזור מכש"כ בלא העני אלא שלוי דוחהו שאין יכול לחזור בו. אכן לדברינו יתישבו הדברים דהנה דין זה אם יכול לחזור בו יהי' תלוי בזה איך היתה תקנת רבנן בדין דמעמ"ש אם היתה התקנה שאם אמר ראובן לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי נתחייב שמעון החיוב של המנה לתן ללוי א"כ כבר נפטר ראובן מהחיוב שהי' ללוי עליו וכמו שכתב הש"ך דאם הי' חייב לו ומכר שטר נפטר מחיוב משום שכבר פרע לו בזה שקנה החיוב. א"כ הרי לוי קנה בעד חובו את החיוב שהי' לראובן על שמעון וכבר נפטר ממנו. וא"כ איך יחזור עתה, אכן אם נימא דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיהי' חיוב עליו לתן את מה שבידו הן פקדון הן חוב חיוב עליו לתן ליד המקבל אבל הוא אין מחויב להמקבל א"כ הרי לא קנה בעד חובו חוב אחר ורק דין על הלוה לתת לו החוב. בזה שהלוה נתחייב לתן לו. בזה לא נפטר עדנה ראובן מחוב שהוא מחויב לו

לפי זה מחלוקת הפוסקים אם הי' חייב לו והמחהו אצל מי שמחויב לו תליא בזה, דמאן דס"ל אין יכול לחזור עליו אם הלוה מדחהו ס"ל דתקנת מעמ"ש היתה שיתחייב