לבוש מרדכי בבא מציעא קטז

אחותו מעות מתנה, כיון לפי דברינו. הטעם דבטלה מתנת הכסף, כשלא חלו הקדושין, הוא משום אומדן דעתי', שתלאן זה בזה, כיון דלדידי' חלין בבת אחת, א"כ זה שייך לומר דוקא, היכא דלא שייך לומר אדם יודע אז שייך לומר אמדינן דעתי' אבל היכא דיודע שהקדושין לא חלו ונותן מתנה היינו כסף הקדושין לא שייך לומר אומדין דעתי' כיון דהוא יודע, אין כאן אומדנא, וממילא, אף שהקדושין לא חלו המתנה במקומה עומדת, דכיון דיודע בטלה אומדנא שתלאן זה בזה

ולפי זה לא קשה נמי מה שהרמב"ם פסק בדין דמקדש אחותו דמעות מתנה, ואעפי"כ פסק בדין דהכיר שאינה שלו, דמעות יש לו, לפי דברינו לא קשה כלל, בקדושין דנתינת הכסף וקדושי האשה שני דברים נינהו, ואין הכסף חלופי האשה א"כ טעמא דאדם יודע, מסלק רק האומדנא, שאילולי הטעם דאדם יודע, הוי אמדינן לדעתי' שתלה נתינת הכסף לה, בחלות הקדושין כיון דחלין בב"א, בזה פסק הרמב"ם כשמואל דמשום סברת אדם יודע מבטלינן האומדנא, ואמרינן גמר ונתן לשם מתנה אבל בהכיר בה שאינו שלו, שהיתה מכירה, ומהו מכירה, חליפין זה תחת זה, א"כ הלא הוא אמר שנותן הכסף חלופי השדה וכיון דהשדה לא קנה, הרי לא נעשה כלל חלופין, וא"כ נצטרך לומר משום סברת אדם יודע, שאף שאמר שנותן חלופי השדה כונתו הי' לשם מתנה, בזה לא פסקינן כותי' דשמואל דנימא משום סברת אדם יודע שאין שדה שלו. וגמר לתן לשם מתנה, בזה אמר רבא דהלכתא, דמשום סברת אדם יודע לא משנינן דיבורו מה שהוא אמר, דנותן חלופי השדה, לומר שכונתו הי' למתנה, משו"ה מעות יש לו אף בהכיר שאינה שלו, אבל בקדושין דהכסף הוי מתנה וסברת אדם יודע הוי שם רק לבטל האומדנא, בזה הלכה כשמואל בדיני דמשום סברת אדם יודע, מבטלינן האומדנא. ולפי זה הא דקאמר ואי אתמר בהא (בקדושין) הו"א בהא אמר שמואל אבל לא בהך, לא נצטרך לומר דהטעם משום דלאחותו נותן מתנה, אלא דהו"א דהטעם דוקא בקדושין, דנתינות הכסף הוי מתנה ולא במכירה דהוי חליפין, משו"ה אשמענן דשמואל סבר אף במכירה אבל אנן במכירה לא פסקינן כותי', דאמר רבא הלכתא מעות יש לו

סימן י"ט יבאר דמחלוקת הפוסקים אם במעמד שלשתן יכול למחול תלוי בזה איך היתה תקנת מעמד שלשתן אם זוכה המקבל בעצם החיוב דנתחייב הלוה להמקבל או רק דין לתן להמקבל ויבאר דהרמב"ן סובר דקנין דרבנן מהני לדאוריתא ויבאר דדין אם יכול המקבל לעשות שליח במעמ"ש תלוי ג"כ בדין הנ"ל אם המקבל זוכה עצם החוב

דף י"ט מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל כו' בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, ומפיק לי' לשובר דכתוב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין, אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ע"כ. והקשה בתוס' וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול. כדמוכח בפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר פליגי בדשמואל כו' ובאשה סמכה דעתה קמפלגי, ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה כו' ולא מסיק ובאשה סמכה דעתה קמפלגי. עכ"ד התוס'. הרי דדעת התוס' דבמעמד שלשתן אין יכול למחול. וכן כתב המחבר בשו"ע סימן קכ"ו סעיף א' דאין יכול למחול, אכן הש"ך שם ס"ק יוד הביא הרבה דעות שאף במעמד שלשתן יכולין למחיל

ולבאר סברות מחלקותם נראה לי, דהנה בסעיף כ' שם בסימן קכ"ו הביא המחבר דאם שלח הנותן שלוחו לנפקד לתן להמקבל נא מהני, אכן אם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל י"א דמהני, ועיין ש"ך שתמה על זה שכתב המחבר בלשון י"א ואף שהטור כתב דהרמב"ן כתב סתמא דמעמד שלשתן ע"י שליח לא מהני, ומדברי הטור משמע שהוכיח מזה דרמב"ן סבירא לי' דאפילו שליח של המקבל לא מהני כתב הש"ך דמזה אין ראי' דאפשר דכונת הטור דהרמב"ן לא דיבר מזה, אבל אפשר לפרש דבשליח של המקבל גם הרמב"ן מודה דמהני

אכן לכאורה כיון דהתוס' בגיטין י"ג ד"ה במעמד כתבו דאם הנפקד או הלוה עכו"ם וישראל המפקיד או המלוה אומר לו להעכו"ם תנהו לפלוני ישראל לא קנה משום דאין זכי' לעכו"ם א"כ סבירא לי' לתוס' דגדר מעמד שלשתן הי' שתקנו חכמים שהנפקד או הלוה זוכה בהפקדון או בהחוב למקבל, וא"כ למה תקנו דוקא במעמד שלשתן דתקנו דאימתי הנפקד או הלוה זוכה, דוקא אם המקבל עומד שם אבל אם אינו עומד שם לא תקנו, אבל המקבל בזה שעומד אין עושה פעולת הקנין, רק דין הוא שאימתי תקנו חכמים שהנפקד או הלוה יזכה בעדו דוקא אם עומד, וא"כ לכאורה בודאי דלא יועיל שלוחו של המקבל, אף דקי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, דוקא אם עושה מעשה שיש בה פעולה, היינו אם השליח מקדש או מגרש או זוכה, אבל על מעשה בעצמה לא מצינו שליחות, כמו אם אחד ימכור בית לחבירו ע"מ שילך למקום פלוני לא יוכל לעשות שליא על ההליכה שהוא ילך במקומו, דבכל מקום כששולחין שליח המעשה עושה השליח רק פעולת הדברים פועל בעד המשלח. וא"כ היכא דאין פעולה מהמעשה רק המעשה בעצמה לא שייך שליחות. וכיון דבמעמד שלשתן אין המקבל זוכה אלא רק דין הוא שדוקא אם הוא עומד אז זוכה הנפקד או הלוה בעדו, א"כ השליח הוא רק על העמידה שיחשב עמידתו כמו שהוא עומד. על זה לא מצינו שליחות וא"כ לכאורה בודאי דאין מועיל שליח של המקבל

אלא דלפי זה יקשה מגמ' ב"ק דף ל"ו גבי ההוא גברא דתקע לחברי' כו' אמר לי' ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי' לעניים. הדר אמר לי' ניתבי' ניהלי' איזל אברי בו נפשאי אמר לי' רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן והיינו שזכו מטעם מעמד שלשתן. ולפי דברינו דמשו"ה אין מועיל שליח של המקבל דעל עמידה בעצמה שאין יוצא פעולה מהמעשה רק גרם אי אפשר לעשות שליח א"כ מה מועיל דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן נהי דרב יוסף הוא יד עניים לזכות בעדם אבל לעמוד במקומם במקום שהם צריכים לעמוד איך יועיל מה שהוא יד עניים. הא הכסף אינו של רב יוסף אלא שהוא גבאי צדקה וזוכה בעד עניים. וא"כ הוא עתה שליח לעמוד במקומם, וא"כ לכאורה מוכח דמועיל שליח של המקבל דצריך לומר דתקנת מעמד שלשתן היתה