לבוש מרדכי בבא מציעא קטו

א"כ בהרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הא בחד ענין המה, שיצא החגיגה על ידי התודה, והתם אין הטעם משום דשני צוואות נינהו. אלא הטעם דכיון דאמר הרי עלי תודה ויצא מפיו שוב לא מצי למיהדר. אפילו תוך כדי דבור, א"כ שני טעמים נינהו ואדרבה יקשה כיון דלדברי התוס' אילו הי' אומר איפכא, ע"מ שאצא בה משום חגיגה תהי' תודה לא הי' חל וא"כ אף היכא דאמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, כיון דחדא צואה נינהו:

א"כ יהי' הדין. כאלו אמר מקודם. ע"מ שאצא בה ידי חגיגה והרי ר' יוחנן בעצמו אית לי', במנחות ק"ג דאם אמר הרי עלי מנחה מן השעורין לב"ה דוקא באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא היתי נודר כך. צריך להביא מן החטים:

אבל בסתמא נדר ופתחו עמו הוא דקי"ל כב"ה, דלא אמרינן בכה"ג תפוס לשון ראשון. א"כ אם נימא דבאומר תנו עשרים לטרא ותקנה בהן:

חגורה, כיון דבעינין אחד הוי חדא צואה. א"כ באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה:

הי' להיות כאומר ע"מ שאצא בה ידי חגיגה תהי' תודה ואף דין דמתנה על מה שכתוב בתורה אין כאן. שהרי הוי כאומר הרי עלי תודה לצאת בה ידי חגיגה, ואיך פשיט ר' יוחנן באומר הרי עלי תודה, ואצא בה ידי חגיגה דנדור ואין יוצא. וע"כ אף דבענין אחד הוא התחייבות התודה, ויציאת בה ידי חגיגה, כיון דאמר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, שני דברים המה ההתחייבות להביא תודה, ואח"כ הדבור לצאת בה כיון דשני דיבורים נינהו. בכה"ג אף ב"ה יסברו תפוס לשון ראשון דכיון דנתחייב תודה אין הדיבור השני יכול נסתור דיבור הראשון, משא"כ באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דחדא דיבור נינהו בזה לב"ה הוי נדר ופתחו עמו, הרי חזינן דאף שבענין אחד נאמרו הדברים, אעפי"כ כיון דשני דברים נינהו:

אמרינן לכל דבור בפני עצמו, א"כ איך יאמר הגהת התה"ד דבאומר תנו עשרים לטרא לבת בני ותקנה חגורה דע"כ חדא צוואה נינהו, לכן מפרש הרמ"א דהאי הגה. קאי אדלמעלה. היינו על דברי המרדכי, שהביא בשם ר' חיים כהן דאם הקצה מעות ליתומה להשיאה בהן. ומתה, דלא זכו בהן היורשים:

וקשה עליו מגמ' ביצה מאומר תנו לו ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי' דמפלגינן הדברים. ואמרינן דד' מאות זוזי נסיב וברתי' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב. ע"ז קאמר ההגה דהתם גבי ד' מאות זוזי דאמר בלשון תנו לי' ולנסוב הוי שני צואות כמו באומר הרי עלי תודה. ואצא בה ידי חגיגה דאמרינן דשני דברים המה. אבל בנ"ד היינו בדברי ר' חיים כהן דאמר שהמעות יתנו להשיאה דע"כ חדא צואה נינהו, שהרי אמר שנותן המעות להשיאה, שם חדא צוואה היא' ואם מתה לא זכו בה היורשין. אבל אם הי' אומר תנו לה המעות והיא תנשא בהן אז הי' הדין. דשני צוואות נינהו וזכו בהך יורשין:

ובודאי גבי הרי עלי תודה אם הי' אומר הרי עלי תודה לצאת בה ידי חגיגה, ולא הי' אומר ואצא בה רק הי' אומר לצאת בה דבודאי חד דיבור הוא שמתחייב תודה לצאת בה ידי חגיגה לב"ה דלא ס"ל בכה"ג תפוס לשון ראשון בודאי דהי' יוצא בה ידי חגיגה, ומכש"כ הוא מאילו הי' אומר. ע"מ שאצא בה ידי חגיגה הרי עלי תודה:

שפירשו התוס' שיש לזה דין כאומר לינסוב ברתי' והבו לי' ד' מאות זוזי. וראי' ברורה שזהו סברת הרמ"א, שהחילוק בין אמר ותקנה, בין אמר לקנות, שהרי בסעיף ט"ז מביא הרמ"א שאם אמר להן להשיאה ומתה לא זכו בהם היורשין, ומביא המרדכי הנ"ל. ע"כ דהרמ"א מפרש דברי הגהה שבתה"ד, שזה טעמא דר' חיים כהן שפסק שאם מתה לא זכו בהן היורשים משום שאמר בלשון להשיאה. שע"כ חדא צואה היא, ובודאי אילו הי' אומר תנו עשרים לטרא לקנות בהן חגורה אילו היתה מתה לא זכו בהן היורשין דחדא צואה היא, אבל באומר תנו לה ותקנה, הוי כאומר, הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, ומאי דקאמר ההגהה. דבנ"ד ע"כ חדא צואה היא הכונה על דברי רבינו חיים כהן שאמר שקוצב הצדקה להיתומה להשיאה

עכ"פ חזינן דהיכא דשני צוואות נינהו. לא תלו זה בזה, אבל דוקא אם אמר בלשון תנו לו ד' מאות זוזי ולינסוב ברתי' אבל אם הי' אומר בלשון לנסוב ברתי, ותנו לו ד' מאות זוזי, בכה"ג אף דשני צוואות נינהו, היינו אומדין לדעתי' דתלוים זה בזה, ואפשר דאילו הי' בציור, ששני הדברים הי' אומרן בב"א, ג"כ היינו אומרים דתלוים זה בזה, מעתה יש לפרש דברי הגמ' בקדושין, דתלי האי דינא אם הי' בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה, אם מקודשת, אם מעות בעלמא חוזרין, יהי' הפירוש כן. דהנה ביארנו דבקדושי כסף אין הכונה שהיא נתונה לו חליפי הכסף שהוא נותן לה, אלא שהוא נותן לה הכסף מתנה לעורר רצונה. וכיון שהיא מתרצה אז הוא מקדשה, היינו שאוסר אותה אכולי עלמא כהקדש ועתה יש להסתפק איך הוא דין התורה, אם התורה אמרה כשנותן לה כסף. ונתעורר רצונה אחר שרצונה נתעורר אח"כ הוא מקדשה. וא"כ התעוררות רצונה, וקידושי שלו שהוא מקדשה, שני דברים המה, וא"כ אף שהקידושין שקידשה לא חלו מאיזה טעם, הנתינה לה הכסף שהוא נותן לא בטלה, והמעות לה מתנה אף שהקדושין לא חלו. אם לא הי' מפאת שלא נתרצתה, אבל אם נימא דדין הקדושין הוא בב"א. שרצונה להתקדש. וקידושיו שהוא אוסרה אכולי עלמא צריכים להיות בב"א, א"כ אמדינן לדעתו, שאם לא חלו הקדושין המתנה שנתן לה בטל, וא"כ מעות חוזרין. והנה אם בראשונה היתה שוה פרוטה ובאחרונה אין בה שוה פרוטה והקדושין הא חלין באחרונה, אם נימא דדין הקדושין שמקודם תתרצה ע"י המתנה ואח"כ יקדשה הרי לא שייך לומר כלתה הנתינה, שהרי זה הוא הדין שמקודם יהי' הנתינה ואח"כ יהיו הקדושין. וכיון דכל אכילתה היתה לשם קידושין לא שייך כלל לומר שכבר עבר הנתינה, שהרי תמיד הקדושין. מקודם הנתינה ואח"כ הקדושין, וממילא קידושין בעלמא אינן חוזרין שאף אם הקדושין בטלו המתנה לא בטלה, דכיון דלא הוי בב"א. ושני ענינים הוי' לא תלו זה בזה, אם היא קיימא תנאה ונתרצתה, אכן ר' אמי סבר דדין התורה שיהיו הקדושין ונתינת המתנה בב"א, רצונה ומעשה הקדושין שלו. משו"ה אם הי' בראשונה שוה פרוטה ולא באחרונה דבעת חלות הקדושין כבר עבר נתינת הראשונה והיתה מלוה אינה מקודשת, וכיון דלדידי' בב"א המה חלות הקדושין וזכיתה בהכסף אם בטלו הקדושין גם המתנה בטלה, דכיון דבב"א המה אמדינן לדעתו דתלוים זה בזה, דהוי כחדא צוואה. אכן רב ושמואל סברי דאינם צריכים להיות בב"א. משו"ה אף אם הי' בראשונה שוה פרוטה מקודשת. וממילא שני דברים נינהו ואינם תלוים זה בזה, ואף אם נתבטלו הקדושין המתנה לא בטלה

נמצא לפי דברינו. אף דס"ל לר' אמי דבקדושין ג"כ מעות בעלמא היכא דלא חלו הקדושין חוזרין. אין הטעם דאיהו ס"ל דקדושין הוי כמו במכירה. דהוי כמו חליפין זה תחת זה אלא דגם ר' אמי מודה דאין אשה מתקדשת בתורת חליפין תחת הכסף, אלא דהכסף הוי מתנה לעורר רצונה ואז הוא מקדשה היינו שאוסרה על כל העולם אלא כיון דס"ל דשניהם חלים בב"א אמדינן לדעתי' דתלוין זה בזה משו"ה ס"ל דאם הקדושין לא חלו בטלה גם המתנה אבל זה גם ר' אמי מודה דשני דברים המה. א"כ לא קשה קושית הלח"מ כיון דפסקינן כר' אמי דמעות חוזרין. איך פסקינן המקדש.