לבוש מרדכי בבא מציעא קיד

ומשו"ה כתב הרמב"ם דמשו"ה אשה אינה מתקדשת, היכא דנתן לה ע"מ להחזיר, משום שאין לה הנאה מהכסף ובגמ' הא אמר הטעם משום שאין אשה נקנית בחליפין, וביארנו דהרמב"ם אין מפרש בפירוש התוס' דהכונה אין אשה נקנית בקנין אגב סודר, כמו שהקשה בתוס' דמה ענין זה לקנין חליפין שעל ידי סודר, אלא הרמב"ם מפרש דכונת הגמרא דבמכירה, המכירה היא חליפין או על הדמים, או על החפץ, וכיון דמתנה ע"מ להחזיר הוי נתינה, א"כ יוכל להחליף מה שמוכר, על מתנה ע"מ להחזיר דהויא נתינה, אבל בקדושין דאין האשה מחלפת עצמה בעד הכסף, אלא הכסף הוי מתנה לעורר בה רצון, ובשעה שהיא מקבלת מתנה, וגמרה להתקדש, אמרה התורה, שבעת שנתן לה מתנה כסף לשם קדושין, ונתעורר רצונה ע"י כסף, אז יוכל לאוסרה אכולי עלמא, אבל בלא מתנת כסף אף שנתרצתה להתקדש, אין יכול אז לאוסרה אכולי עלמא, דילפינן קיחה משדה עפרון, דאימתי יוכל לקדשה ולאוסרה, דוקא בעת שנותן כסף. או בעת שנותן שטר או בשעת ביאה, וכיון דמתנה ע"מ להחזיר לא יוכל לעשות רצון שהרי אין לה הנאה מזה, הוי כמקדשה בלא כסף, והתורה אמרה, דבלא שטר, וביאה, וכסף, אין יכול לקדשה, אף אם נתרצתה, ובחידושינו לקדושין, ביררנו בכמה דברים דזהו שיטת הרמב"ם, מעתה מיושב היטב, החידוש שיליף רבא מר' אמי דבקדושין הדין היכא דלא חלו המעות חוזרין ורב ושמואל סבירא להו שאף שבטלו הקדושין המעות מתנה, והקשינו מ"ש מכל מקח טעות במכירה דהמעות חוזרין, אכן לפי הנ"ל לא קשה כלל, דבמכירה, דהמעות הם חליפין זה תחת זה, או הכסף או החפץ, א"כ כשהמכירה בטלה, כמו במכר ביובל, לשמואל דס"ל אינה מכירה, או במוכר שור לרדיא ונמצא נגחן, כיון דלא קנה השדה או השור הרי אי אפשר להדמים שיהיו של המוכר, שהרי לא נתחלפו על השדה או השור, שהרי לא קנאם הלוקח, אבל בקדושין, דאין קדושי האשה חליפי הכסף. אלא שני דברים המה המתנה לעורר רצונה, והקדושין שהוא אוסרה בזה פליגי ר' אמי ורב ושמואל, ר' אמי סבר כיון דהוא נותן לה המתנה בשביל שעי"ז יתעורר רצונה, ויוכל לקדשה, אם לא קידשה מאיזה טעם בטלה המתנה משום דאדעתה דהכי לא נתן לה המתנה ורב ושמואל סברי כיון דשני דברים המה, אף שנתבטלו הקדושין המתנה לא בטלה, משא"כ במכירה, שהמה חליפי זה תחת זה, אם לא קנה הלוקח לא נתחלפו הדמים, משו"ה היכא דהוי מקח טעות, אינה מכירה ומעות חוזרין

בזה יש לפרש דברי הגמ' שם' דאם אמר התקדשי בזו בזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה לר' אמי דאמר מעות בעלמא היכא דבטלו הקדושין חוזרין המעות: בעינן דוקא שיהא באחרונה שוה פרוטה, אז מקודשת. אבל אם בראשונה היתה שוה פרוטה ובאחרונה אין בה שוה פרוטה אינה מקודשת, משום דראשונה הוי מלוה, דהקדושין חלין בעת שאוכלת אחרונה וכבר ראשונה מלוה. אבל לרב ולשמואל דסברי דמעות אין חוזרין. אף אם נתבטלו הקדושין. אף אם יש בראשונה שוה פרוטה, ולא באחרונה מקודשת, ולכאורה צריך ביאור מאי תלי זה בזה: הא עכ"פ לרב ושמואל ג"כ אינה מקודשת עד שתאכל את האחרונה, ואז כבר הראשונה אכלה, ואיך תתקדש עתה בעת שאוכלת האחרונה. הרי הראשונה כבר אכלה, והיא צריכה להתקדש עתה בעת שאוכלת האחרונה, והרי הטעם דאין מתקדשת במלוה משום שמלוה איננה נתינה, וא"כ אף שכבר אכלה לשם קדושין. ס"ל לר' אמי כיון דבעת שמתקדשת אין כאן נתינה. אינה מתקדשת אף שאכילתה היתה לשם קידושין. כיון דאין אכינתה בשעת הקדושין. א"כ אף לרב ושמואל דסבירא להו מעות אינם חוזרין עכ"פ הא בשעת קידושין היינו בעת שאוכלת האחרונה אין כאן עתה נתינה, וא"כ איך תתקדש

והנראה לי דהנה הרמ"א בחו"מ סימן רנ"ג סעיף י"ב כתב ז"ל האומר תנו ק' זוז לבתי ותקנה בהן חגורה ומתה נותנין ליורשי' דהוי כאלו אמר שני צואות ואעפ"י שאי אפשר לקיים לקנות בהן חגורה מ"מ מתנה ראשונה קיימת, ע"כ, וכתב ע"ז הקצוה"ח ז"ל והוא מתשובת תה"ד סימן ש"נ ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה יפה ונפטר ראובן אח"כ כמו חודש ימים נפטרה גם האשה בת בנו השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בהן חגורה כו' והנה נפטרה וע"כ נתבטל מחשבתו וצואתו כו' נראה לכאורה דשפיר טען וכה"ג איתא במרדכי פרק אעפ"י באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק ר' חיים כהן דלא זכו בהן יורשי היתומה משום דאמדינן לדעתי' שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהן מצוה כו' אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנא כלל כו' משא"כ בנ"ד דאמרינן פרק י"ז ופ' מי שמת דעתה של אדם קרובה אצל בניו כו' ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה כו' עוד הי' נראה לזכות להבעל מטעם אחר דגרסינן בפ"ב דביצה האי גברא דאמר הבו ארבע מאות זוז לפלוני ולינסוב ברתי אמר רב פפא ד' מאות זוזי שקל ברתי' אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי' ת' זוזי ולינסוב ברתי אבל אמר לינסוב ברתי והבו ת' זוזי אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. ומוכח התם מפירוש רש"י דהטעם משום תפוס לשון ראשון כו' אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמודא בשלמא הא דקאמר לעיל מינה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה איכא למימר תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר: אבל שכ"מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה האיך נוכל לומר תפוס לשון ראשון ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמוי' להא מילתא אחריתי. אמנם הסמ"ג במצות מקח מפרש טעמא דהאי מימרא משום דקאמר הבו לי' ד' מאות זוזי ולנסוב ברתי ר"ל שתי צוואות נינהו דליתבי' ליה ד' מאות זוזי וליתבי' לי' נמי ברתי' לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיתא ולא בתרייתא מצי למיעבד אבל כי אמר לינסוב ברתא וליתבי' ד' מאות זוזי אמרינן דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי' אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפי זה בנ"ד ע"כ חד צוואה היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופסקא בפ' מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ"ג ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש"י ותוס' נמי ס"ל לפרש הכי. והעתקתי כל דברי התשובה היות נפלאתי דאיך סתם הרמ"א עפ"י תה"ד דהו"ל שתי צוואות כיון דלפנינו התשובה הו"ל דמסיק דהכא הוי חדא צוואה. עכ"ד דברי הקצות החושן

ונראה לתרץ דרבינו הרמ"א סובר דאי אפשר לומר דדברי ההגה בתרומת הדשן. דקאמר דבנ"ד ע"כ חדא צואה היא. קאי על הא דאמר תנו עשרים לטרא ותקנה בהם חגורה, דעל זה קאמר ההגה בתה"ד, דע"כ חדא צוואה היא. דמאיך פשיטא, דבכה"ג חדא צוואה, דילמא תנו לה חדא צוואה ותקנה חגורה צוואה שני' וכמו בהבו לי' ד' מאות זוזי: ולינסוב ברתי דאמרינן דתרי צוואות נינהו. אף שיש לחלק דהתם שני ענינים נינהו, נתינת הד' מאות זוז) חד ענין ושינסוב ברתי' ענין שני' אבל הכא דחד ענין הוא, שאמר לתן העשרים לטרא שתקנה בהם החגורה נהי דאפשר לומר כן אבל מאין מוכרח לומר דחדא צוואה הוי' דילמא תרי צוואות. נינהו, ועוד הא לפי פירוש הסמ"ג, מה שפירש רש"י תפוס לשון ראשון. הכונה דשני צוואות נינהו