לבוש מרדכי בבא מציעא קיב

א"כ אם ס"ל לרב אשי סימנין דאורייתא. אפילו אם האשה תתן סימן ג"כ הי' לנו לתן לה הגט. ואפילו בלא סימן אחר הא מקום הוי סימן וכדביארנו, דסימן זה דיוסף בן שמעון לא גרע מסימן מקום שהרי מה שמחזירין לה הגט, הוא אצלינו איסור, שמה שגורמים אנו שתנשא הוי רק מעשה איסור ולא דבר שבערוה ונסמוך על סימנין ויחזירו לה. ואף אם אחר כן נסמוך על גט וישא אותה, הא אחר כן יהי' הדין דסומכין על הגט שבידה שכל שהוא בידה כבר נעשה, דין דכל שביד אדם שלו. וסומכין על זה כעדים. ע"כ דמספקא לי' לרב אשי אי סימנין דאורייתא ואי דרבנן ואם דרבנן אין סומכים בדיני איסורים. משו"ה פירש דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. דכשהעדים אומרים הוי כראי' שהרי הם יודעים שבגט אחר שחתמו' לא הי' נקב בצד אות פלוני, אבל נקב בעלמא לא הוי כלל סימן (וזה לא תליא כלל בהאי דינא. אי דאורייתא או דרבנן. אלא הוא דין בפני עצמו' שנקב בעלמא לא הוי סימן כלל) אבל אילו הי' סובר סימנין דאורייתא. או דהי' משנה הברייתא דמצא גט אשה בשוק שהאשה נותנת סימן. דנקב בצד אות פלוני, או אם יסבור מקום הוי סימן היו מחזירים דזה גופא הוי סימן ודוקא היכא שאין אנו באים לגרש בזה. אבל השליח שהוא בא לגרש אין לו לסמוך על סימנין אם לא הכיר בטביעת עין: דהוא שבא לגרש דזהו דבר שבערוה אין לו לסמוך על סימנין. והא דאין לו לסמוך על סימנין. היינו היכא שהוא בעצמו. אין מכיר הגט בטביעת עין אבל אם הוא מכיר הגט בטביעת עין, וגם יש לו סימנין אז אם נסבור סימנין דאורייתא אנחנו מחזירין לו מצד שאצלנו הוא רק איסור' והשליח מגרש שהרי הוא יודע ומכיר את הגט בטביעת עין: ואח"כ כשיהי' הגט בידה תהי' מוחזקת בגרושה מטעם חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' (ומה דאמרינן בגיטין דהוי דבר שבערוה ואין עד אחד נאמן ביארנו בחידושינו לגיטין. דעשית הגט לספר כריתות הוא דבר שבערוה. דעל זה יש דין דבר שבערוה שיעשה ספר כריתות ע"י שנים. ובתחילה דהי' סבור דאין עדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן א"כ ע"י ההגדה הוא נעשה ספר כריתות: א"כ פריך שפיר דבעינן דוקא שנים. דאין דבר שבערוה נעשה בפחות משנים היינו דלקיום הדבר שיהי' גט כריתות בעינן שנים: ושם הארכנו בזה

) לפי זה לא קשה כלל על מה שפסק הרמב"ם כל מעשה בי"ד יחזיר. ואף שטרי חליצה יחזיר ולא כתב דבעינן דוקא אין שיירות מצויות, ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון כמו דחיישינן במביא גט ואבד ממנו אכן לדברינו לא קשה אף אם נימא דהתרת יבמה לשוק הוי דבר שבערוה דבגט השליח שבא עתה לגרש בגט זה הוי דבר שבערוה, ואין עליו לסמוך לא על סימן מקום ולא על סימן דיוסף בן שמעון. דבדבר שבערוה בעינן ידיעת עדים היינו שיהי' לו ראי' שהיא טביעת עין. אבל בשטר חליצה שאנו מוסרים לה רק לראי' והיא טוענת ברי שכבר הותרה בחליצה, מה שאנו מוסרים לה, אצלנו הוי רק דבר שבאיסור. ודבר שבאיסור סומכין על סימן מקום וסימן דיוסף בן שמעון, משו"ה מוסרין לה השטר חליצה, ואח"כ כשהשטר חליצה בידה, מותרת להנשא מטעם דין חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו' דהוא דין תורה כעדים. וכמו בשטר שמוסרין עפ"י סימן ואח"כ מוציאין על ידו ממון. אכן כל זה דוקא אם סימנין דאורייתא, וסומכין על סימן מקום, אבל רב עמרם סבר דסימנין לאו דאורייתא, משו"ה אמר מאי קמדמית ממונא לאיסורא, ולא קאמר מאי קמדמית דבר שבערוה הרי דס"ל דאף באיסורין אין סומכין ורבה לטעמי' דס"ל דמקום לא הוי סימן. וא"כ אילו הי' הטעם משום סימן. דיוסף בן שמעון לא הוי סימן. וא"כ אילו הי מטעם חששא שמא אחר הוא. אף באיסור לא הי' מועיל וכמו שביארנו למעלה

כללא דמילתא דדברנו ובזה יתישבו כל הקושיות, דהרמב"ם ס"ל להלכה דסימנין דאורייתא, היינו אותם סימנין דמספקא לן בגמר' וס"ל דאין אלא שני מינים מובהקים ואינם מובהקים: הם אותם דבעי בגמרא ואינם מובהקים הם כמו ארוך וגוץ, וס"ל דלמסקנא בחולין ובב"מ, סימנים הוי רק בירור ומיעיל באיסור, אבל לא בדבר שבערוה, דשם בעי טביעת עין ממש, והיכא שהשליח בא לגרש, נקרא אצלו דבר שבערוה, אבל אצלינו שאנחנו מוסרים לו הגט הוא אצלינו דבר איסור, ואם השליח מכיר בטביעת עין, מוסרים לו, ואם הוא בעצמו אין מכיר בטביעת עין ממש לא יגרש בו, וכן אם הגט הוא ראי' שכבר נתגרשה האשה, מה שאנו מוסרים לה הוא אצלנו דבר שבאיסור, ומה שיהי' אח"כ מותרת להנשא, הוא דכשהגט, בידה נעשה דין חזקה כל שביד אדם שלו ודין זה כמו עדים, ונקב שלא בצד אות פלוני, ס"ל להרמב"ם דלא הוי סימן כלל, היינו שהוא סימן גרוע, כמו ארוך וגוץ ואם עדים אומרים שיש בגט נקב בצד אות פלוני הוא כמו ראיה ממש שהרי ראו הגט השני' והוי כאומרים דבגט השני לא היה בו נקב בצד אות פלוני, וכן בממון אם יהיו שני טליתים שוים. והעדים הכירו אותם וראו אותם הרבה פעמים וראו באחד והיו של שני אנשים ואחד נשרף ואיש אחד חטף השני ואומר שלך נשרף. אם עדים אומרים זה שיש בו סימן זה: הוא של זה מוציאין על ידו ממנו אף שאין מוציאין ע"י סימנין דהוי כמעידים. שבטלית השני לא היה הסימן וזה הוי כראי', אכן הראב"ד ס"ל דיש ג' מיני סימנים גרועים ואמציעם ומובהקים ביותר דלכולי עלמא דאורייתא, וגם ס"ל להראב"ד דחזקה כל שביד אדם שלו. הוא רק אם יש הוכחה מזה שבא לידו. אבל לא מפני זה שהוא מוחזק

ולפי זה מיושב מה שכתב הרמב"ם. בפי"ח מהלכות גזילה' מצא גיטי נשים בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ולא זכר כלל דבעינן לא הוחזקו ואין שיירות מצויות. אכן הרמב"ם לטעמי' שפסק סימנים דאורייתא, וס"ל דמקום הוי סימן וביארנו דלפי זה, האי גופא דזה השם שווה ונאבד הוא סימן שהוא של זה שנפל, וכיון דסימנין דאורייתא סמכינן באיסור, והכא דאין אנו מגרשים אותה לא הוי אצלנו דבר שבערוה, רק דבר איסור ואף שאח"כ ישאו אותה על ידי גט זה אח"כ כשיהי' הגט בידה. הא יהי' חזקה כל שבידה הוא: שלה דסמכינן על זה כעדים, לדידי' זהו דפריך הגמ' על רב אשי. ומשני דרב אשי מספקא לי אי סימנין דאורייתא. דהא הוא מפרש הא דקאמר אבל נקב בעלמא לא הוא דין אחר' ולא קאי על זה דאמר דמספקא לי' דס"ל נקב לא הוי כלל סימן. והא דקאמר בגמרא רב אשי מספקא לי' הוא דאילו היה ברור לו דסימנין דאורייתא. לא היה צריך לאוקים דאמרי עדים הכא על ברייתא, דמצא גיטי נשים, כיון דאין אני מגרשים אותה לא הוי דבר שבערוה, ורק דבר שבאיסור ובדבר שבאיסור אם נסבור סימנין דאורייתא מוסרין לה הגט משו"ה פסק הרמב"ם דמוסרין לה הגט, על ידי סימן זה, דזה הוא יוסף בן שמעון הכתוב בגט דהוי כסימן מקום אבל בשליח שמצא הוא בעצמו. דמיירי דאין מכיר הגט בטביעת עין והוא בא לגרשה, אין לו לסמוך על סימנים דהוי דבר שבערוה, משו"ה בעי דוקא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא או דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני אבל אם השליח אומר הוי רק סימן, שהרי לא ראה הגטין האחרים והיכא דבא לגרש אין לו לסמוך ומשו"ה היכא שמת, והכירוהו' רק ע"י סימנין: דהוי דבר שבערוה לא סמכינן על סימנים. אלא דוקא על הכרה דפרצוף פנים