לבוש מרדכי בבא מציעא קו

אמר מתחלה, אך לדברי הרמב"ם אין זה תירוץ דהרמב"ם כתב בפירוש דאף אם אכל שנה אחת, ג"כ נאמן לומר לפירות ירדתי, והא התם מהו שאכל שנה הפירות, הא כל השנה לא אכל, אלא קצץ וקצר בפעם אחת כל השדה, הן פירות של שדה לבן. או של שדה אילן, ואיך נאמן הא בזה לא אמר מקודם, ואף שיש לחלק בין גזירת דקל דאין דרך למכור ובין אכילת שדה שדרך למכור, אבל עכ"פ מאי ראי' משם כיון דעיקר הטעם דנאמן בגזירת דקל, משום דאמר מתחילה, מאי ראי' לקציצת פירות, דלא אמר מתחילה, דהא בשנה אחת שאכל, קצר בפעם אחת כל האילנות, ואין לומר כיון דהם הרבה אילנות, הוי כאמר מתחלה, א"כ היכא דקצץ אילנות הרבה יהי' פטור אם אמר אתה אמרת לי לקצוץ והרי בב"ק איתא להדיא נטיעותי קצצת, דמיירי בנטיעות אחדות, ואעפי"כ פריך כל כמיני' ומה שתירץ הלח"מ לקושיא ואדרבה התפלא על הקושיא זו שהקשה המ"מ מגמ' דנטיעותי קצצת דאינו נאמן. וכתב הלח"מ ז"ל ונראה לכאורה דאין זה קושיא דמה שאינו נאמן לומר אתה אמרת לי לקוצצו במגו דאתה מכרת לי הוא משום דהוי מגו במקום אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ עכ"ל אין אנו מבין דבריו: דאם אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו א"כ כמו שאין אומר לקצוץ בעדו, ה"נ אין מוכר אותם לקצוץ דמה לי לקצוץ. בעד עצמו מה לו למכור לקצוץ וא"כ איך פטרינן לי' בטענה זו דלא חצוף, ואם טענה זו דלא חצוף אינש למיגזר דקלא דלאו דילי, מועיל אף נגד אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ. א"כ אף אם קצץ, ואמר אתה מכרת לי לקוצצו. נימא דנאמן שאמר לו לקצוץ שאין אדם חצוף למיגזר דקלא דלאו דילי' דבאמת אין צריך כלל למגו והמ"מ לא זכר מגו' רק קושית אמאי אין נאמן אם אמר את אמרת לי לקוצצו: נימא לא חצוף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' ומסתמא ציוהו: דטענת לא חציף אלימא. דמועיל אף היכא שאין דרכו עומד לקצוץ ממהימן אם אמר מכרת לי'

לכן נראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפרק ח' מהלכות טוען ונטען הלכה ז') ז"ל מי שהי' בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אעפ"י שהודה ואמר לו יודע אני שהם שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה אין מוציאין אותן מידו אפילו הביא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא הי' יכול לטעון ועוד הלא לא טען רבא ליורש בספרי דאגתא עכ"ל ונראה דאזלי בזה הדין הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו דהנה הרמב"ם כתב לקמן ז"ל אל תטעה בין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים כו' אבל דברים העשוים להשאיל ולהכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותה מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן ולטול שכרן והרי הן לבעליהן. כו' כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות כו' ראי' לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולולא שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשוין להשאיל לא הוציא מתחת ידי יתומים הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל זה אעפ"י שהן ראוין להשאיל ולהשכיר כו' וכתב ע"ז הראב"ד אחר כל ההתראות והאזהרות האלה אשר התרה זה המחבר ואשר שם לרבים גדולים טועים, חזר הדין לכל דבר כל אדם מקפיד עליו להשאילו או מפני בלאותו הרי הוא מדברים שאינם עשויי' להשאיל ולהשכיר עכ"ל

ונראה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים מה שהביא ראי' מהא דרבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל, וספר הגדה בדברים העשוין להשאיל ע"כ שהיו דברים שנעשו מתחילה להשאיל ולהשכיר, ומאי ראי' היא זו, דלמא נתברר לו, שאביהם לא הקפיד מלהשאילן. וממילא הם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואפשר אף דבר שאין אדם מקפיד. ג"כ המה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ופירוש דברים העשויין הוא כמו שפירשו רבים שפירוש העשוין הוא דברים שדרכן להשאיל ולהשכיר ולכאורה הרמב"ם הרי הוא כמביא ראי' מדברי עצמו. דלפי שהוא סובר שדברים העשויין פירש שנעשה מתחלה פירש כן. אבל ראי' הא לא הוי' וכבר כתב המ"מ ואין הכרח בגמ' שנתברר לו בעדים אך באמת אף אם נפרש שנתברר בעדים שהם דברים העשויין להשאיל, דשמא זוג הסרבל בסתם אינם עשויים להשאיל ולכן הצריך שיהיו עדים שזה לא הקפיד, ובזה נסתר ג"כ ראית הלח"מ, ובפרט דקושית המ"מ היא גדולה מאין ההכרח שנתברר בעדים: דמה שפירש הלח"מ. דהרמב"ם מדייק ב"דברים" ומזה יביא הרמב"ם ראי' זה דחוק מאד

אכן נראה לי דהנה בעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דפליגי אי היכא דאין מקפיד ומשאיל לפעמים הוא להרמב"ם דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, והראב"ד הוי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. וממילא אם יש עדים שהכלי הי' של ראובן וראינוהו עתה ביד שמעון. להרמב"ם היא בחזקת שמעון אף שיוכל להיות שבאה לשמעון בשאלה ואין יותר מצוי שתבא לידו במכירה משאלה אעפי"כ היא בחזקת שמעון. ואין הטעם משום ספק אלא בתורת ודאי דהרי כיון דאמר הרמב"ם דזה לא הוי מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר: ממילא חזר הדין. דכל דבר שאין עשוי להשאיל ולהשכיר. הרי הוא בחזקת מי שיש בידו עתה בתורת ודאי, אף שידענו שהיתה מקודם של אחר, וא"כ הלא יכול להיות שבא לידו בתורת שאלה וא"כ נימא אף שאין מוציאין מידו מספק אבל בתורת ודאי לא ובפרט אליבא דהרמב"ם דסבירא לי' בספק מועיל תפיסה יקשה אמאי הוי ודאי שהוא של השני, ע"כ דס"ל להרמב"ם דדין התורה, כל דבר שביד האדם, ואין לאחר על זה חזקה שהיא שלו. יש לו חזקה כל מה שביד אדם היא שלו. דכללא הוא כל דבר שנולד לנו ספק אם הוא ביד אדם זה הוא בירור גמור שהוא שלו. דרשות האדם מברר שהוא שלו אף שיש לנו ספיקות וסבירא לי' להרמב"ם דהא דאמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו וא"כ הי' הטעם דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא מטעם דאמרינן דאיך בא לידו א"כ היכא שחל ספק לנו איך בא לידו, היינו היכא שיכול להיות שבא לידו בתורת שאלה הרי אין לו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו אכן הרמב"ם ס"ל דחזקת כל מה שביד אדם שלו' שהיא חזקה המבררת לכל דבר שהרי אם ראינו אחד שחטף אף אם אומר ששלו חטף והעדים ראו רק החטיפה, אעפי"כ הוחזק לגזלן. וכן אם קידש אשה ואחד בא עלי' אח"כ יתחייב מיתה אף שהוא יטען שהחפץ שקידשה בו. הי' שלו שגזל ממנו ואף אם טענתו ששלו הי' הי' מקודם שבא עלי' אעפי"כ יתחייב מיתה עי"ז שאמרינן אנן סהדי שהדבר של המקדש שחזקה כל מה שיש ביד אדם שלו הוא, ועל החזקה הזאת אמרה התורה שדנין כמו על ידי עדות, אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו. אלא הטעם דאמרה התורה, שעלינו להחזיק כיון שהיא עתה בידו. מסתמא היא שלו בתורת ודאי אף שיש לנו ספק גדול במה לחשוב שמא אין שלו' דין התורה כיון שהוא מחזיק מסתמא היא שלו ומברר הספק שהיא שלו ודאי כיון שהדבר שמסופקים אנו הא ברשותי'

וראי' לדין זה, דהא דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא