לבוש מרדכי בבא מציעא קה

על דברי הרמב"ם אלו דס"ל דהא דחיישינן בשטר שנפל, הוא רק קודם שבא לידו. אבל לאחר שבא לידו: אף שלא כדין, אין חוששין, א"כ מאי קאמר בגמרא ב"מ י"ט גבי גט ליחוש שמא כתב בניסן ולא נתן לה עד תשרי, ואזל בעל זבן פרי מניסן ועד תשרי ומשני כי אתא למטרף נימא לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ופריך ומ"ש משטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא נתן עד תשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין התם נמי ליהדר וכי אתא למיטרף נימא לי' אייתי ראי' אימת מטא שטר חוב לידך, הרי דאף אם יחזירו לו ויהי' השטר בידו, יאמרו לו אייתי ראי', הרי דהחששות שחששו בשטר משום דנפל, הוא אף אם בא השטר לידו, ואיך כתב הרמב"ם שאם בא השטר לידו, אף שלא כדין אין חוששין, והנה הנתיבות תירץ דהיכא דנראה פסולו בב"ד אף הרמב"ם יודה, והתם שהחזיר לה הגט, ולו השטר ע"י ב"ד, הרי נראה פסולו בב"ד קודם שהחזירו לו, התם אף לאחר שבא לידו חוששין. אכן עוד יקשה על הרמב"ם מגמ' (דף י"ב) דאתמר התם לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין, ופריך אי הכי כל שטרי דאתי לקמן ניחוש להו, ומאי פריך הא כל שטרי אתו לקמן כשהם ביד המלוה, והא ביד המלוה קודם שבא לב"ד וכל שהשטר בידו אין חוששין, אבל במצא שטרי חוב, דמיירי לדברי הרמב"ם דוקא בעוד לא בא ליד המלוה, דאם החזיר ליד המלוה, אין חוששין וא"כ מיירי רק בלא בא ליד המלוה ומשום הכי חוששין אבל כל שטר הא הוא ביד המלוה, וכל היכא שהוא ביד המלוה אין חוששין

לכן נראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם דהנה התוס' בב"ב דף ל"ד, הקשו גבי נסכא דר' אבא, דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי, ואתא עד אחד דחטף ואמר ר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם, והקשו בתוס' יהי' נאמן לשבוע ששלו חטף במגו שהי' נשבע להכחיש העד ותירצנו על פי מה שכתבו הפוסקים בחו"מ סימן צ"ט, שאם יש לאחד תחת ידו שטרות וחפצים ובאו לגבות מהם, ואמר של אחרים הם, אף שיש לו מגו דאי בעי הי' נותנים לו אין נאמן דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ובזה מיושב מה שכתבו הפוסקים הא דאמרינן הכא בב"ב לשלם ליכא תרי סהדי, הרי דאלו הי' סהדי הי' צריך לשלם ודאי והרי יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי, כי אמר נמי דידי חטפי יהי' נאמן, והוכיחו מזה דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ואין נאמן לומר פרעתי, אך אנן קי"ל הגוזל חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן לומר החזרתי לך וא"כ אף אם יש שני עדים שחטף נהמני' דשלו חטף. במגו דאי בעי הי' אומר החזרתי לך, אכן לפי הנ"ל ניחא דהוה מיגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ולא אמרינן מיגו

לפי זה לכאורה תקשי, איך אמרינן דאילו ליכא סהדי כלל, הי' נאמן לומר דידי חטפי, במגו דלא חטף, והא הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אכן באמת היכא דלא ראינו החטיפה, לא שייך לומר חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לגבי הנגזל, דאדרבה החוטף יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אם ראינו לאחד חפץ אף שיודעים אנחנו שהחפץ הי' מקודם של אחר וכל הכלים שיש ביד אדם הלא בודאי הי' מקודם אצל האומן או אצל החנוני' אך עתה שהוא מוחזק בם. ולא ראינו איך בא לידו, עלינו להחזיק שהחפץ שלו, א"כ היכא דלא ראינו החטיפה, אדרבה יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ורק היכא שראינו החטיפה, דבשעת שראינו שחטף החזקנו כי מסתמא חזקה שיש בידו הוא שלו, והחזקנו שמסתמא, השני החוטף הוא גזלן א"כ גם עתה החפץ מוחזק לנו שהוא של הנחטף, וכשהוא בא ע"י מגו להוציא מחזקתו, הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל היכא דאנחנו לא ראינו החטיפה, א"כ הרי יש עתה לזה החוטף חזקה שהוא שלו, וא"כ לא שייך לומר כשהוא אומר אין חטפי ודידי חטפי, אין הוא אומר נגד החזקה, שאדרבה הוא אומר כהחזקה שהוא שלו, ולנו בלא דיבורו ג"כ מוחזק שהוא שלו, משו"ה אם אומר מעצמו אין חטפי ודידי חטפי אז הוא נאמן. אבל היכא שיש עדים על החטיפה שאז הוא כשאמר אין חטפי הוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. בזה אין מועיל אף אם יש לו מיגו

ומיושב לפי זה קושית התוס', שהקשה אמאי אמרינן גבי נסכא דר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם יהי' נאמן במגו דאילו הי' רוצה הי' מכחיש העד, אכן לדברינו ניחא, דנהי שיש בידו להכחיש העד, אבל כ"ז שלא הכחיש העד, יש להעד נאמנות כבי תרי, דזה הדין הוא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע, דהעד היכא שיש לו נאמנות כל זמן שלא הכחישוהו הוא נאמן כשנים, נמצא דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד, מחזקנן שהחפץ הוא בחזקת אותו שחטפו ממנו, דהוה כשנים מעידים על החטיפה ונשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, להראשון, א"כ אף שיש לו מגו דאי בעי הי' מכחיש להעד, הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן (וזה מבואר אצלינו בסוגיא דשנים אדוקים בשטר

ויש לישב באופן זה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ט' מהלכות טוען ונטען הלכה י') מי שלקח קרדום, ואמר הריני הולך לגזור דקלא של פלוני שמכרו לו וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אנו מפרשים ואגדר"י לדקלא דפלניא בלקיטת הפירות, כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו, עכ"ל ופלוגתתם בהא דאיתא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי אם באו עדים שאכל השדה שתי שנים, והוא אומר לקחתי ממך, כיון שאין לו חזקה משו"ה הדרא ארעא והדרא פירי, אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן לאו מי א"ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר אזיל ואיגדרי' לדיקלא דפלניא, דזבני' נהלי מהימן לא חציף אינש למגזר דקלא דלאו דיל"י ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיל"י ע"כ וכתבו התוס' בד"ה איזיל ז"ל ונראה לר"י ולריב"ם שאם הי' בא לקצוץ הדקל עצמו לא הי' נאמן, דדוקא פירות הוא דעבדי אינש הוא דמזבני, אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ, תדע דאמרינן בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לקוצצו, פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' משמע דאינו נאמן במגו, דאי בעי אמר אתה מכרת לי לקוצצו, ע"כ ומקושיא זאת השיג הראב"ד על הרמב"ם שהוא מפרש בקצץ אילן עצמו, ג"כ נאמן א"כ הא קשה מגמ' דב"ק דפרכינן כל כמיני' והנה הכ"מ כתב לתרץ דהכא שאני דאמר מתחילה איגדרה לדיקלא דפלניא בזה נאמן, משום דזה שאמר מתחילה מוכח שהוא כדבריו אבל בקוצץ נטיעות דב"ק מיירי שלא אמר מתחלה, אך לפי זה תקשה מאי מייתי ראי' בב"ב מזה הדין דנאמן לומר שפלוני מכר לו הדקל לקוץ לדין דנאמן לומר לפירות ירדתי הא שם לא אמר מתחלה, והיכא דלא אמר מתחילה, אף בקציצת דקל אין נאמן. והרמב"ן תירץ לקושיא זו דכיון דאכל פירות שנים מרובים, הרי זה כאילו