לבוש מרדכי בבא מציעא קג

דבעינן דוקא טביעת עין, לא שני הוא מעדים דכמו דבעדים בעי ידיעה דראי', ה"נ אם מצאו הוא בעצמו בדבר שבערוה בעינן דוקא טביעת עין. אבל ע"י הכרה דסימנים אין לו לסמוך ולעשות מעשה לילך לגרש דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור שנים דהיינו טביעת עין: משו"ה אם מכירו בעצמו ע"י טביעת עין שזה הוא. הרי הוא בעצמו גבי עצמו כשנים אבל אם אינו מכירו אלא בסימנין אין מועיל בדבר שבערוה. וכל זה בדבר שבערוה אבל בדבר איסור אף על סימנין סומכין כמו שסומכין באיסור על הגדת עד אחד ואף סומא יהי' נאמן באיסור ע"י כוון משקלותיו

ולפי זה לא קשה כלל אליבא דידן כיון דפסקינן להלכה דבשיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון איך פסקינן להלכה דמעשה ב"ד הרי זה יחזיר דבגט דהוי דבר שבערוה לא סמכינן על סימן דיוסף בן שמעון דהוי כמו סימן מקום. בגט כשבא לגרש' דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור דשנים היינו דוקא בטביעת עין ולא סמכינן. אבל להחזיר שטר מעשה ב"ד דאין אחר מוחזק בזה השטר שפיר סמכינן על סימנין. וכמו שכתב התוס' בחולין דף צ"ו שהבאנו למעלה, דאף אילו היו עדים אומרים: האי חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא לא מפקינן מיניה במציאה מהדרינן

ולא קשה נמי משטרי חליצה דשטר חליצה נמי לאו דבר שבערוה הוא וכן משמע קצת מתוס' יבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהה וכן נראה דזה הוא דעת הרשב"א שהנתיבות הביא דבריו בסימן ל"ו שהקשה הרשב"א על הא דאיתא בגמ' יבמות ק"ד מי שחלץ בינו לבינה והכשיר ר"ע ופריך בגמ' בינו לבינה מנא ידעינן. והקשה הרשב"א מאי פריך הא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וא"כ ה"נ יבם שאמר חלצתי, וכתב ע"ז הנתיבות דדברי הרשב"א והנ"י מרפסן אגרי דהא בעל שאמר גירשתי לא מהני רק כשאומר גרשתי בעדים אבל אם אומר גרשתי בלא עדים לאו כלום הוא דגירושין וקידושין בלא עדים לית בהוא ממשא. והכא כיון דגוף החליצה בנא עדים להנ"י דס"ל דהוי דבר שבערוה לאו כלום הוא מה לנו ולנאמנותו. אכן באמת נוכל לומר דהרשב"א ס"ל דחליצה לאו דבר שבערוה הוא והא דאינו נאמן ביחיד הוא דס"ל אימתי עד אחד נאמן דוקא היכא דלא אחזק איסורא שם האמינתו התורה אבל היכא דאיתחזק איסורא לא האמינתו תורה אף בדבר שאינו בערוה משום הכי פריך בגמ' מנא ידעינן כיון שהיא הוחזקה לזקוקה ליבום ואסור לשוק אין נאמן לומר שהותרה ולא מיקרי הי' בידו שהרי הי' תלוי גם בה וא"כ לא הי' בידו מקודם רק עתה דשניהם מודים סובר הרשב"א דהוי בידו. אבל אם הינו יודעים היתה החליצה כשרה דחליצה לא הוי דבר שבערוה. אכן אף דאמרינן דהיכא דאיתחזק איסורה אין עד אחד נאמן אעפי"כ סימנין בירור מעליא הוא דמועיל אף היכא דאיתחזק איסורה דאל"כ איך סמכינן בבשר שנתעלם מן העין על סימנין הא איתחזק איסורה: על בשר קודם שנשחטה ובודאי יש לזה חזקת איסור ובשלמא הא דכל אחד נאמן על בשר אף שיש חזקת איסור כתבו תוס' בגיטין שהוא משום דבידו אבל בסימנין היכא דלדידי' נמי מספקא לי' הא לא שייך בזה נאמנות שבידו וע"כ דסימנין מועיל אף היכא דאיתחזק איסורא וכן חזינן דסימנין עדיפי מעד אחד דעד אחד אין מועיל במציאה כדאמרינן עד אחד כמאן דליתי' וסימנין מועיל אף אם הלה מכחיש א"כ בשטר דחליצה כיון דלא הוי דבר שבערוה רק דבר שבאיסור מהני סימנין וסימן זה דיוסף בן שמעון לא גרע מסימן מקום. וא"כ אליבא דידן לא קשה כלל משטרי חליצה לגט דגט הוי דבר שבערוה וחליצה לא הוי דבר שבערוה (ולקמן נבאר דאף אם חליצה הוי דבר שבערוה ג"כ לא קשה)

והא דפריך לי' רבה לרב עמרם דאמר לחלק בין ממונא לאיסורא שטרי חליצה ומיאונין היינו דוקא אם נימא דמקום הוי סימן. וסימנין דאורייתא. אבל אם נימא מקום לא הוי סימן. או דנימא דסימן זה דיוסף בן שמעון עדיף מסימנא דמקום אם נימא דסימנין לאו דאורייתא הלא על סימנין לא סמכינן באיסור, א"כ אף בשטר חליצה לא סמכינן על סימן וע"כ מדסמכינן על זה. ע"כ דאין הטעם דהוי כסימן מקום רק דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון או לשני שווירי וכיון דלא חיישינן. הרי דאף בגט ג"כ לא ניחוש והנה רבה לטעמי' דס"ל מקום לא הוי סימן ועוד מדשני רב עמרם מי קמדמית איסורא לממונא הרי דס"ל סימנין לאו דאורייתא דאם הי' סובר סימנין דאורייתא הלא גם באיסור סמכינן על סימנין ואם דעתו לחלק בין דבר שבערוה הי' לו לומר מי קדמית דבר שבערוה. ע"כ דרב עמרם ס"ל סימנין לאו דאורייתא. ואיהו סובר דבממונא סמכינן על סימן זה דיוסף בן שמעון א"כ פריך לי' רבה שפיר משטרי חליצה וסומכין על זה. והא באיסור לא סמכינן על סימנין וע"כ דזה לא הוי סימן אלא דאין חוששין לשני יוסף בן שמעון היכא דלא הוחזקו וכיון דהטעם משום דלא חיישינן א"כ גם בדבר שבערוה סמכינן. דדבר שהדין הוא דאין חוששין דין אחד לדבר שבערוה ולשארי איסורין וכמו הא דאמרינן דבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד וע"כ דילפינן מוהעד עדים: (למאן דס"ל עדי חתימה כרתי) והא התם בממון איירי קראי ודילמא בממון לא חיישינן לזיופי ובאיסורים חיישינן לזיופי ובפרט בגט ע"כ כיון דאין חוששין לזיוף אין נפקא מינה בין ממון לדבר שבערוה. הכא נמי פריך רבה לרב עמרם דס"ל סימנין לאו דאורייתא מדמחלק בין ממון לאיסור ממ"נ אם הטעם דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. הוא משום דזה הוי כסימן א"כ אמאי בשטר חליצה דהוי איסור אמאי מחזירין הא באיסורים לא סמכנין על סימנים לפי מאי דסבירא סימנין לאו דאורייתא. ואם הטעם משום דלית לן למיחוש לשני יוסף בן שמעון. א"כ הטעם משום דלא חיישינן א"כ ממון ואיסור ודבר שבערוה שוין הם אבל לדידן דס"ל סימנין דאורייתא לא קשה כלל דבאמת חיישינן לשני יוסף בן שמעון. ורק דזה הוי כסימן משום הכי באיסורין דין תורה הוא שסומכין אבל בדבר שבערוה דבעו דוקא בירור דעדים אין מועיל סימנין משום הכי בעי דוקא טביעת עין

ויתישב נמי מאי שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גירושין הלכה י"א ז"ל הי' בגט לעדים סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש שמות כשמות הללו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואפילו לשליח עכ"ל, וזה תלוי בשני גירסות בגמ'. כדאיתא בתו"ס גיטין דף כ' אי גרסינן דקאמרי, דאז משמע שהעדים אומרים, ויש גורסים דקאמר והפירוש שהשליח אומר, אכן לכאורה מוכח כהאי גירסא דאף אם השליח אומר נאמן, שהרי רב כהנא אייתי גיטא ואמר אי סימנים אית לי' בגווי אי טביעת עינא אית לי בגווי ואהדרוהו נהלי", אמר לא ידענא אי משום סימנא, אי משום טביעת עינא, אי משום סימנא וסברי סימנים דאורייתא, הרי דאם נימא סימנים דאורייתא אף אם השליח אומר נאמן, אכן לדברינו ניחא דהנה הא ביארנו דבגט היכא דבא לגרש שם אין מועיל סימנים דאין דבר שבערוה פחות ששנים, היינו פחות מבירור דעדות, היכא דאין שייך שנים היינו כגון שהוא עצמו אין יודע, והנה הכא הא מיירי הרמב"ם היכא דאין השליח מכיר את את הגט בטביעת עין, דאלו הי' השליח מכיר את הגט בטביעת עין הא מיירי דהשליח בעצמו מצאו. שהרי כתב